אם כך, שלום.
הערב אנו מבקשים לחשוף ולעסוק בגוף שלכם.
מגע בהכרח קשור ישירות בגוף; וההסכמה למגע, כמו ההסכמה לאהבה, קשורים קשר ישיר במידה ההערכה שיש לכם כלפי הגוף שלכם.
ישנו זיכרון מסוים, אשר לא יהיה בהכרח חדש לכל מי שנמצא כאן, אך חשוב יהיה לטפל בו. בשביל לדבר על הזיכרון הזה, אנו נשמח אם אפשר יהיה לסגור אורות, אם תעצמו עיניים בזמן שאנו מדברים.
לאחר שאתם מסיימים להסתדר בתוך המושב, אנו מציעים שתעצמו עיניים. הזמינו את ישויות האור שאשר מלוות אתכם, להיות נוכחות בזמן הזה.
זוהי לא בהכרח מדיטציה, אנו הולכים לספר סיפור, והסיפור הזה ייתכן ויעלה תחושות או תמונות, ואולי זכרונות. הקשיבו למילים.
אנו מבקשים לספר סיפור של עולם אחר. עולם שהתקיים במושגים שלכם לפני זמן רב מאוד. הוא התקיים בכלל בפלנטה אחרת.
זהו עולם של אור, המקום אשר היה פעם. אור היה הדבר שתמיד זרח, ללא הפסקה. עולם שבו חיו אנשים מסויימים, אשר מתוך האור יצרו יצירות. שיתוף הפעולה עם האור אפשר להגיע לרמות שונות של אינטליגנציה, של טכנולוגיה.
לכוכב הזה, בשונה ממה שאתם מכירים, היו שני צדדים. צד מואר וצד חשוך. הצדדים לעולם לא נפגשו. בצד החשוך לא גר אף אחד. שום חיים לא התפתחו שם, בעוד שבני האדם כולם, אותם אלו אשר חיו בפלנטה הזו, כולם התרכזו בצד המואר. לא היה לילה; יום תמידי אשר זרח ללא הפסק. אור ישיר שלא הגיע מאף שמש ובו זמנית הגיע מכל מקום.
העבודה עם האור והחשיפה המתמדת לאור מסויים יצרה רמה גבוהה של משמעת, כמו גם רמה גבוהה של סטנדרטים. כך שהעולם הזה, אתם יכולים לדמיין, היה כמעט מושלם, אם לא מושלם באמת. זה התבטא בכל דבר שהתקיים, ובייחוד באופן שבו בני האדם, אלו שחיו שם, נראו.
הגוף עצמו היה מושלם.
וכך, תקופות חיים ארוכות מאוד התנהלו החיים על פני הכוכב הזה, עד שהחלה להכנס לתוקף תוכנית לימוד, ולאט לאט, אותם תינוקות חדשים אשר נולדו בעולם הזה, החלו להיוולד עם פגמים שונים בגוף שלהם, במראה שלהם. בשביל עולם כה סימטרי, כה מדויק, כה הרמוני וזורח, תינוקות חדשים בעלי פגמים היה דבר כמעט בלתי נסבל.
בהתחלה, ניסו תושבי העולם הזה להתעלם מהבעיה, אך ככל שההתעלמות גברה, כך המשיכו להיוולד יותר ויותר כאלה, עם פגמים יותר ויותר חמורים, עם פגמים ובעיות פיזיות שלא ניתן היה להתחמק מהן.
בהחלטה כמעט משותפת הוחלט להרחיק את אותם יצורים מוזרים אשר נולדו, את אותן הוויות בלתי מושלמות, אל הצד החשוך של הכוכב, כדי שהם ימותו שם, ולא יפריעו לאופן ההרמוני שבו החיים מתנהלים בכוכב הזה.
וכך מונו האנשים, ונקבעו ההסדרים, אשר הביאו לכך שכל מי שנולד עם פגם הורחק, ונשאר אל עבר מקום אחר, אל עבר הצד החשוך.
ההחלטה היתה גורפת, וכך גם הביצוע. ואתם יכולים לדמיין או לזכור, שחלק מאותם תינוקות אכן מתו, וחלק, באופן מוזר למדי, הצליחו להתקיים, ולשרוד.
הדבר לא היה ידוע לתושביו המושלמים והיפים של הכוכב הזה, שהאמינו שכולם מתים בסוף. ההחלטה והביצוע שלה בתקופה מסויימת גרמה לשקט, והחזירה את האמון של תושבי הכוכב בעצמם ובחיים. ההרמוניה לא הופרעה יותר, ועל אותם תינוקות בלתי מושלמים ומעוותים שנולדו והורחקו איש לא דיבר.
אך ככל שהזמן עבר, חדר יותר ויותר עצב ויותר ויותר כאב אל הלבבות של אלו אשר עשו את הפעולות הללו, ובכלל ללבבות של התושבים היפים והמושלמים של הכוכב הזה. ענן בלתי נראה לעין של כאב וצער הלך והשתלט, ומבלי לשים לב, חדורים עדיין תחת ההשפעה של ההכחשה, הלכו התושבים של הכוכב הזה ואיבדו את האור שלהם. ככל שהכאב הלך וגדל, כך הצטמצם השטח המואר בכוכב, והצטמצם האור אשר היה בתוך האנשים.
חושך הלך והשתרר. בשלב מסויים כמובן שאי אפשר היה כבר להימנע ולא לראות יותר, והאמת הפכה להיות ברורה. האור הלך ונעלם. היצירות של אותם אנשים הפכו לבלתי מושלמות, שיתוף הפעולה עם האור התחיל להיפגם באופן שטכנולוגיה לא הצליחה להתפתח, ויצירות טכנולוגיות הפסיקו לעבוד. ידע החל ללכת לאיבוד, ולאט לאט אותם תושבים יפים ומושלמים של הכוכב הלכו ואיבדו מהיופי שלהם.
אתם יכולים לתאר לעצמכם אשר היו את אלה שהבינו ראשונים את גודל האסון. אתם גם יכולים לדמיין שהם היו מעטים, ואינכם טועים אם זה מה שהדמיון שלכם מספר לכם, משום שהם באמת היו מעטים. אך כשרוב האנשים הבינו את עומק האסון, הדבר הפך להיות למאוחר מדי. ההזדמנות לגדול ולהתפתח מתוך תוכנית הלימודים הלכה לאיבוד. ההזדמנות הוחמצה באופן קולקטיבי. העולם הזה שקע כולו בחושך, ואיבד את האור שבו.
וכך הדברים נשארו עד הרגע הזה ממש.
הסיבה שאנו מדבירם על העולם הזה מורכבת ממספר חלקים. הסיבה העיקרית היא משום שבזיכרון הקולקטיבי של כל בני האדם טמון הזיכרון של העולם הזה. ייתכן וחלקכם באופן ממשי הייתם שם, ייתכן ולא. כך או כך, הזיכרון של מה שאירע שם הוא חלק מהזיכרון הקולקטיבי של האנושות כולה, כשם שהוא חלק מהזיכרון הקולקטיבי של היקום כולו.
הגבול בין יופי לבין אכזריות, בין מושלמות לבין נוקשות, הוא דק מאוד. מה שהופך הרמוניה להרסנית היא חוסר גמישות, וזה היה האתגר של מי שהתגורר אז בכוכב ההוא – ללמוד את ההרמוניה אשר מתקיימת בכל דבר. שיעור קשה למי שרגיל להיות בהרמוניה, אך שיעור הכרחי כחלק מתהליך הגדילה והלמידה של היקום עצמו, של כל הנשמות אשר מתקיימות בו, ובאופן מיוחד של אלו המתקהלות היום בגוף, בכדור הארץ.
הריפוי של פחדים ממגע בהכרח חושף את מנגנון הנוקשות עד כדי אכזריות ביחד למראה שלכם, ביחד לגוף שלכם. מתוך זה, ביחוד מה שאתם מרגישים שאתם ראויים לו ולא ראויים לו, מה שאתם מאפשרים לעצמכם ולא מאפשרים לעצמכם. מידה רבה של הענשה עצמית ושליטה עצמית טמונים בתוך הצורך הבסיסי להגיע אל עבר ההרמוניה המושלמת. אתם אוהבים דברים יפים רק משום שאתם מאמינים שישנם דברים שאינם יפים.
זוהי הסיבה כולה.
איננו כאן כדי להמליץ על שינוי מיידי בתפיסה כולה, משום שזה ייקח זמן. אך מה שחשוב הוא לחשוף ולגלות את הנוקשות האכזרית הזו בתוככם; היכן אתם מרחיקים באופן כה אלים את החיים מעצכם, מתוך אמונה שאינכם מסוגלים ואינכם ראויים להנות מהחיים במלואם בגלל סיבות אלו ואחרות, ובאופן מדויק וממוקד בקשר למגע ולמין ולאהבה.
כיצד אתם מרגישים עם הגוף? כיצד אתם מרגישים עם הנוכחות שלכם? מה תעשו אם תתחולל בתוככם החוויה ותקרה בתוככם ההבנה הרגשית שהכל נכון והכל יפה? מה תעשו אז, כאשר תוכלו להביא את עצמכם למצב שלא תצטרכו לשנות שום דבר כדי לקבל את החלומות שלכם? כיצד תרגישו אז?
אלו הן שאלות רבות, ואנו נמשיך ונדבר עליהן בהמשך של המפגש היום.
הכוכב הזה הוא עולם שהתקיים עד זמן מסויים ביקום, ובאופן תודעתי הוא קשור ליקום כולו, וגם באופן ספציפי לפלנטה הזו. הוא חלק מהזיכרון הקולקטיבי, מהתודעה הקולקטיבית של היקום ושלכם. מה שחשוב לשים לב אליו זה לאכזריות של הביקורות, לאכזריות של הנוקשות, אשר מדברת על טוב ועל רע, על בסדר ועל לא בסדר, על עונש ועל פרס, על חיובי ועל שלילי, על אור ועל חושך, על פחד ואהבה. שימו לב שיש בכם ביקורת, החל כלפי מעשי הזוועה החריפים ביותר שאתם רואים בעולם שלכם וכלה בפחד הקטן ביותר שאתם חווים בגוף.
השיפוט אשר מבדיל בין אור לחושך הוא כה חריף, עד שאתם מאמינים שהיקום בו אתם חיים והעולם בו אתם נמצאים הם באמת דואליים, בעוד שהאמת היא שחושך איננו באמת קיים, שפחד הוא רק אשליה, והדבר היחיד שקיים היא אהבה. הפחד והחושך, שהם אותו דבר, הומצאו בשביל תהליך גדילה והתפתחות, אך הם המצאה, ובאותה המידה שהמצאתם אותם, אתם יכולים לתת להם להתמוסס ולהיעלם.
אם הייתם בדרגת המודעות הזאת השיחה הזאת לא היתה מתקיימת משום שלא היה בה צורך. אנו מודעים לכך שישנה עוד התפתחות שצריכה להעשות כדי להגיע לרמת ההבנה הזו. אך שימו לב בינתיים, לביקורת ולנוקשות שאתם מנהלים כלפי עצמכם. משום שהביקורת מסתירה היא בדיוק את מנגנון ההפרדה, אשר מדבר על חושך. אור ומגע, כאשר הם נוצרים, הם ממוססים את ההפרדה.
באחד מן הימים, ברגע שבו תסכימו ותחוו מגע שיש בו רק אהבה, ותחוו את הטוטליות של האהבה אשר עוברת במגע מסוג זה, אז תזכרו את המילים הללו.
מגע אשר מתקיים באופן הזה מעלים לחלוטין את הגדולות וההפרדות, ומגביר באופן מיידי את חווית האחדות. באופן פוטנציאלי מגע כזה יכול לגרום לכם להבין באופן שאי אפשר להכחיש יותר שהכל הוא אחד.
אך הפחד שאותו אתם המצאתם ושכחתם, מספר שישנם דברים שאי אפשר לשנות, שישנם פחדים שאי אפשר לרפא, שישנם עולמות שאי אפשר להיפרד מהם, שישנם שינויים שלא יכולים לקרות. שיש טוב ורע, אור וחושך, בעד ונגד, ושצריך ללמוד להסתדר.
הפחד הזה מייצר את הביקורת והנוקשות עד כדי אכזריות שלכם, והביקורת הזו נהיית חריפה מאוד כשהיא מגיעה לגוף שלכם, מסיבה פשוטה. מגע מעלים את הפחד והמנגנון הזה במהירות כה גבוהה, שכאשר מגע מתאפשר הביקורת הופכת להיות חזקה מאוד. הפחד מפעיל את כל העוצמה שלו כדי לסגור את כל מה שיכול לגרום לפחד להיעלם.
לכן אתם נושאים עוצמה רבה כל כך של כעס ושיפוט וכן הלאה ביחס לגוף שלכם. כאשר תרגישו טוב עם האופן שבו אתם נראים, הרבה מהעבודה לגבי מגע תעשה; יהיה הרבה יותר קל, ואז אתם עשויים למצוא את עצמכם גדלים באופן רוחני ומתפתחים במהירות כה גבוהה, עד שאתם באמת עשויים שלא להכיר את עצמכם.
כך שהביקורת על איך שאתם נראים למעשה משאירה אתכם במה שאתם מכירים. משאירה אתכם בעולם שאותו תמיד הכרתם, שבו תוכלו להמשיך להיות קורבנות, ששם תוכלו להמשיך לסבול, ששם לעד תרגישו בודדים, ששם תמיד תהיו לבד.
אלו הם הדברים שמהם אתם מתאמצים להיפרד, ואתם אכן עושים זאת בקצב אישי, כל אחד בדרכו שלו. אך לעיתים, באופן שאינכם רואים, זה הדבר שאתם עושים את כל מה שאתם יכולים כדי לא להיפרד ממנו. חוסר הסבלנות הוא בדיוק העדות לכך, משום שכל דבר שאתם לוחצים בשביל להפריד מכם, אתם מחזיקים יותר חזק. אתם נאחזים בו, ומאמינים שאתם מנסים להרפות ממנו.
הביקורת שלכם על מה שאתם לא אוהבים, היכן שאתם אומרים לעצמכם שאתם לא בסדר בכל מני דברים; שימו לב. אתם רוצים להמשיך להאמין שאתם לא בסדר, אתם רוצים להמשיך להאמין שאותם דברים לא מאוזנים ימשיכו להיות לא מאוזנים, כדי שאתם לא תשתנו, כדי שאתם לא תמותו בפנים. המוות האולטימטיבי של הפחד עצמו הוא הפחד שמאיים עליכם – זוהי המשמעות של ההארה.
בשביל למנוע את החוויה הזו אתם תעשו הכל באופן אינסטינקטיבי בשביל לשמור על הנבדלות ועל ההפרדה, בשביל לשמור על הפחד.
מגע, כמה פרדוקסלי, הוא דרך להארה. מהירה יותר מדרכים אחרות, ולכן ארוכה יותר כמעט מכל דרך אחרת, משם ששם יושבים מרבית הפחדים.
שימו לב ביום יום שלכם אל אותם מנגנונים של ביקורת ונוקשות. למדו את עצמכם לשמוע את הלא שמסתתר מאחורי הדברים; את הפחד משינוי אשר אומר 'לא' לשינוי, אשר יוצר את הרצון העז לשינוי שיקרה מהר ומיד. שימו לב כיצד מתוך הפחד הגדול שתשתנו, אתם מפעילים את הביקורת שלכם; כל דבר שאתם מבקרים הוא דבר שממנו אתם נפרדים, וככל שאתם מבקרים אותו יותר כך אתם מנסים לאחוז בו יותר. ביקורת מקצינה בכל פעם שפרידה מתקיימת, בכל פעם שאחדות מתרחשת.
ההסכמה לעמוד באופן גלוי מול המנגנונים האלה תאפשר קפיצות משמעותיות ביותר בתודעה שלכם, שיאפשרו מצידן לשינויים לקרות.
