בעוד שמגע כשהוא טהור מאפשר התרחבות ונינוחות, הרי שרוב החויות הכרוכות במגע, כמו גם מרבית החוויות האנושיות, מעלות פחד, מעלות כאב או כעס. עד כדי כך, שבאופן הפיזי אתם מתכווצים.
העומק של הזיכרון לגבי האיום אשר נובע מהמגע הוא כה עמוק, עד שזה מעבר למחשבות, זה מעבר לאמונות וזה מעבר לרגש, משום שזה כבר משפיע על האופן שבו הגוף הפיזי פועל.
מערכת ההגנה הרגשית שלכם פועלת בנקודות הללו, בדיוק כפי שפועלת המערכת החיסונית – היא הודפת כאשר משהו זר מתקרב. מערכת ההתגוננות הרגשית הפכה להיות מערכת פיזית בפני עצמה, כך שבמרבית הפעמים, כאשר אתם חווים מגע, זה גם הגוף שמתכווץ, משום שהמערכת החיסונית של הגוף הפיזי למדה לזהות שמגע מביא לכאב.
כך שבשביל להימנע מהחוויה של הכאב, מה שאתם עושים זה להסתגר ולסגור ולהתכווץ, כדי להימנע מהכאב. אך בשביל להימנע ממנו באמת הוא כאמור להכאיב לעצמכם. במובן הזה, זוהי מלכודת שאין ממנה מוצא הגיוני. אתם בורחים מכאב ומייצרים אותו, ואז בורחים ממנו שוב ומייצרים אותו שוב. המוצא היחיד הוא להתחיל לפרק את הרגשות של האיום, של האימה.
כל המערכת הפיזיולוגית והרגשית צריכה ללמוד מחדש שמגע הוא איננו בהכרח חוויה מאיימת.
התקבל בתקשור שנערך בתל-אביב ב-15.8.02
