הפחד שלכם מלעשות טעות, הצורך שלכם שהכל יהיה בסדר, מוציא אתכם לעתים קרובות מהמרכז הרבה יותר מהפחדים שמולם אתם עומדים. הפחד הזה, שמה תהיה טעות, גורם לטעויות ההרסניות ביותר.
המוות יושב על הכתף כמו סוג של איום, והפחד מייצר כל הזמן שטיפת מוח, שבשביל להיות בסדר, בשביל להימלט מהמוות, צריך להיות דבר מה מסויים. ביום יום המוות היא ביקורת, חוסר אהבה, נטישה, בגידה, שיעורים קשים, כל דבר שמהווה איום ומעלה מוות בצורות שונות, יש צורך להימנע מזה ככל האפשר, משום שאתם שומים בתוך תוככם וחושבים באמת שאם הדברים הקשים עולים אתם מתים, אם הכאב עולה משהו רע הולך לקרות. אז אתם מאבדים את השלווה, את השקט, את האהבה, את הרכות.
הפרדוקס הוא שכל עוד אתם מאוימים מהכאב ודברים בשקר, כל עוד אתם מפחדים בפחד ונאחזים באהבה, אתם לא זה ולא זה. שקט צריך להיות ביחס לכל דבר, ואהבה היא כל דבר. הבריחה שלכם מהדברים הללו מביאים אותם למציאות שוב ושוב, עד שתבינו שאין זה חשוב; אף אחד לא באמת מת, משום שמי שמת זה לא אתם, ומי שאתם חושבים שאתם זה לא אתם באמת. אתם לא המוות, אתם לא זה שמת. אתם לא הכאב, אתם לא הדחוי, אתם לא הנטוש. ככל שתתחולל יותר ויותר ההבנה שאתם היא האהבה שהיא מעבר לכל הדברים הללו, אז טעות ופספוס יהיו שתי מילים שייצאו מהלקסיקון, כמו גם הלחץ הנוראי שבו אתם חיים.
שימי לב ללחץ, לחוסר הביטחון שאולי משהו לא בסדר. כשאת חושבת שמשהו לא בסדר, שאת עושה משהו לא בסדר, שאת טועה, שאת מפספסת; באותו רגע את מפספסת משהו, כי באותו רגע קורה משהו.
התקבל בתקשור שנערך בתל-אביב ב- 3.11.02
