בעקבות התקשור האחרון של טוֹהר על עזרה, כתבה לי מישהי ושאלה שאלה חשובה מאוד בעיניי, ואני מביא אותה – ואת התשובה של טוֹהר ושלי – כאן.
זו השאלה:
מה קורה כשאנחנו מפתחים תלות באלה שעוזרים לנו? אם אנחנו מחפשים עזרה ותמיכה בכל מקום ורק כשיש תמיכה כזו אנחנו רגועים? איפה עובר הגבול בעצם בין לסמוך על עצמי ועל ההתמודדויות והקשיים שלי ביום יום לבין הפנייה לעזרה?
הנה התשובה של טוֹהר:
“איננו רואים בעיה עם תלות, זו יכולה להיות מהות שאפשר להתיידד איתה ואפשר להילחם בה, והגישה שלכם למהות זו היא שתקבע את היום-יום שלכם. חשוב להבין ולזכור, כי אינכם תלויים באמת באדם מסוים שייתן לכם עזרה, אלא בעזרה עצמה. כל עוד זו האמת המנחה אתכם, אם אדם מסוים לא יוכל לעזור לכם, אתם תמצאו עזרה במקור אחר; אך כל עוד אתם מזהים אדם מסוים כמקור היחידי לתת לכם את אותה עזרה, אז אתם מאבדים את עצמכם ואכן עשויים לפתח מידה של תלות שאיננה נחוצה”.
ואני אוסיף על כך עוד משהו ממני:
כל העזרה שנקבל לא יכולה לקחת מאיתנו את הצורך שלנו להתמודד עם דברים שקורים לנו ואת האחריות הנובעת מכך שעלינו להחליט את ההחלטות השונות ולשאת בהשלכות שלהן. בכל מקרה אנו אלו החיים את חיינו, ועלינו לקבל את ההחלטות הטובות ביותר עבורנו – ורק אנחנו יודעים מהן. חשוב להתייעץ, להיעזר, שכן זה מקל על הקושי ולפעמים מקצר תהליכים, אבל זה לא באמת עושה יותר מכך.
