אם כך, שלום.
אנו מתחילים, מפגש נוסף. מפגש של תקווה. זה הזמן לדבר מעט יותר על מה שקורה ועל מה שלא קורה, על מה שיקרה ולא יקרה; וגם כדאי להתייחס למה שכבר קרה. לפיכך נתחיל מההתחלה, ונדבר על מה שיקרה…
השאלה 'מה יקרה?' מטרידה את כולכם. יש שני כוחות שפעילים בעולם הזה בצורה אינטנסיבית, כל כוח עושה לעצמו את הלובי שלו. יש את הכוח המפחיד ויש את הכוח האוהב, או הכוח השקט. הכוח האוהב, באופן טבעי, עושה לעצמו לובי שקט. הכוח המפחיד, באופן טבעי, עושה לעצמו לובי מרעיש.
הכוח המפחיד משתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו. כלומר, כל כלי התקשורת שלכם מצליחים בצורה יפה מאוד להעביר את המסר שלו. המסר של הכוח המפחיד הוא שאינכם יכולים לסמוך על אף אחד, שהכל עומד על סף כליה, והכל עומד להשתנות באופן כזה שדבר לא יישאר. למעשה, הכוח המפחיד מצליח להעביר באופן בו הדברים מוצגים בפניכם, את החוויה לפיה אתם נמצאים בסוף העולם.
הכוח השקט מעביר בצורה יותר מינורית את התפיסה שלפיה אתם נמצאים בשינוי. השינוי אמנם אומר כניסה ולעיתים צניחה אל תוך תהומות של כאב, תהומות של ייאוש, אל תוך תהומות של חוסר אונים, של חוסר אפשרות, אבל הכוח השקט גם אומר שאתם נמצאים בשינוי, שכל תהום יש בה את היכולת לעזור לאדם לעבור ממד, ולפיכך לעשות ולחוות שינוי במקומות בהם נדמה שהכל עומד להיגמר.
שני הכוחות הללו נמצאים בעוצמה רבה בעולם הזה. זו האנרגיה הישנה של העולם הישן שלכם שממנו אתם באים, אל מול העולם החדש, אנרגיה חדשה, תפיסה חדשה, שאליה אתם עוברים.
חשוב להבין זאת, משום שהתפיסה הזו שהעולם עומד להיחרב ניהלה את העולם הזה דורות רבות. משום הטראומות של החורבן שכבר עברתם וחוויתם בגלגולים קודמים, הפלנטה הזו, התפיסה הזו שאתם עומדים על סף חורבן, מנהלת את הפלנטה הזו זמן רב. הרבה ממנגנוני השליטה נבנים בצורה כזו בשביל למנוע מהחורבן הזה מלקרות שוב. באופן מעט אירוני אפשר לציין את העובדה שכתוצאה מכך הפלנטה הזו עמדה כבר כמה וכמה פעמים על סף חורבן. במובנים מסוימים היא עוברת חורבן ברגעים אלו, אבל הדבר העיקרי שנחרב אט אט בזמן הזה בו אתם חיים היא התפיסה הזו שלפיה אתם עומדים על סף חורבן.
התפיסה הזו אוחזת בכם היטב בבסיס. לעיתים, כשאתם כנים עם עצמכם, אתם קוראים לה 'פחד לאבד'. אבל ל'פחד לאבד' יש נדמה לנו טון מעט עדין. חורבן, נדמה לנו, זו החוויה הנמצאת בבסיס שלכם. האיום מפני החורבן הוא הדבר אשר מנהל אתכם והוא אשר מפעיל הרבה מהעשייה שלכם ומהאופן בו אתם מגיבים ופועלים ביום-יום שלכם.
לומר 'כן'
בשביל שהתפיסה הזו תשתנה, עליכם לחוות מצבים שונים שבהם העולם שלכם נחרב לרגע, ולעיתים ופעמים רבות להרבה יותר מרגע, בשביל לראות כיצד חורבן מוביל לתקומה. כיצד מתוך קריסה של עולם אפשר לבנות, אפשר להתחיל דבר מה חדש, עולם חדש.
לפיכך, בזמן הזה יש יותר ויותר מצבים של איום, מצבים של סכנה. משום כך התרבות שלכם, זו שאתם קוראים לה ישראלית, מייצרת איום כה מוחשי של חורבן. משום שזוהי התפיסה המנהלת את העם הזה שלכם מזה זמן רב. היא כבר התממשה בעבר, והיא על פניו עומדת להתממש שוב. אפשר לומר שזה על פניו, כי אין באמת צורך בחורבן.
האיום, נדמה לנו, מצליח אט אט לעשות את מה שהוא צריך לעשות – לשנות את תפיסת העולם שלכם. דבר מה עמוק עוד צריך להתפרק, דבר מה עוד צריך להשתנות. התפיסה הזו, האיום הזה, עוד אוחז בכם היטב, והוא הדבר שבו כדאי להתמקד בזמן הזה. משום שבכל מקרה, האיום הזה נדמה לנו ממוקד בכם, ואתם חווים אותו במלוא העוצמה.
זכרו, שגם אם אתם מרגישים שאתם נופלים ללא אחיזה, יש מי שמלווה אתם בתוך הנפילה הזו. יש מי שנמצא איתכם גם אם אינכם רואים אותו, חווים אותו או שומעים אותו. משום שיהיו, ישנם והיו רגעים בהם חוויתם נפילה והרגשתם לבד. אבל הלבד הזה גם אם באופן פיזי הוא ממשי, מנקודת המבט שלנו הוא איננו מתקיים.
בתוך האיום הזה אשר מנהל אתכם אתם נמצאים תמיד לבד. האיום מפני חורבן מבודד אתכם, משום שהדבר העיקרי שעליכם לעשות בשביל להמנע מחורבן הוא להמנע מכל דבר שיש לו את היכולת לזעזע אתכם בכזו עוצמה, לזעזע בכזה עומק, עד שלא תוכלו יותר. מהדברים הללו בדיוק עליכם להמנע, ומאחר ואת העיקר הזעזועים בחיים שלכם, אלו והקודמים, חוויתם כתוצאה ממפגשים עם אנשים אחרים, הרי שבאופן כמעט אינסטינקטיבי אתם תרימו את חומות ההגנה שלכם בתוך מערכות יחסים שלכם. אתם תגידו 'לא' גם כשאתם רוצים להגיד 'כן', גם כשאתם מבינים שכדאי לכם להגיד 'כן', ולפעמים גם כשאתם כבר מרגישים שאתם רוצים להגיד 'כן'. זה יכול להיות בכל תחום, בכל רגע, יהיה את האוטומט שיגיד 'לא'.
ה'לא' הזה נובע מתוך האיום הזה, הוא נובע מתוכו, הוא מנסה להגן עליכם מפניו, ובאופן מעט אירוני, בפעמים מסוימות הוא מתחיל ליצור אותו. משום שאינכם יכולים כפי שיכולתם בעבר להרשות לעצמכם להכיל את האנרגיה הזו. אתם מבינים, יש מידה רבה מדי של תקווה בעולם הזה, בשביל שהפחד יוכל להמשיך לשלוט פה. יש מידה רבה מדי של אהבה, בשביל שהאיום יוכל להמשיך להיות בן בית בעולם הזה. יצרתם בסיס רחב מספיק של שיתוף פעולה פנימי וחיצוני בשביל שאפשר יהיה לעצור כרגע ולחזור אחורה.
במובנים רבים אפשר לומר שהגעתם לנקודת האל חזור. התהליך נמצא בעיצומו, ואי אפשר ולא כדאי להתנגד לו. אי אפשר לעצור אותו, וכדאי להמשיך איתו, משום שהתהליך הוא במהותו טוב, התהליך במהותו הוא תהליך של הבראה. אתם באים להבריא את עצמכם מהמחלה הרגשית היחידה שיש. מחלה רגשית המייצרת את כל התחלואים ואת כל הכאבים שהחיים כפי שאתם מכירים אותם מכילים.
סימנים של תקווה
שימו לב מה קורה לכם כשהראש אומר 'לא', כשהפה אומר 'לא'. שימו לב למה אתם אומרים 'לא', שימו לב למי אתם אומרים 'ל'א. שימו לב בעיקר למה אתם מרגישים כשאתם פוגשים את ה'לא'. מהו הרגש הנמצא מאחור. נדמה לנו שאם תבדקו היטב מעבר לכעס שאתם עשויים להרגיש באותו הרגע כשאתם רוצים להגיד 'לא' או אומרים אותו, מעבר לכעס שלכם אתם מאוימים. ה'לא' הוא אמצעי שליטה שאתם ממשיכים להשתמש בו בעולם שמתפרק משליטה.
מה עוד אפשר לומר על מה שקרה? ראו, אולי נאמר דבר מה על מה שקורה. המערך של האנרגיה בעולם שלכם זז, אם אפשר לומר. נקודות שעל פיהן ומתוכן החיים נבנים ועליהן הם מתבססים, הנקודות הללו משנות מיקום.
לא רק באופן מטפורי אפשר לומר שאתם זזים קדימה, גם המערך האנרגטי בתוך כדור הארץ אשר תומך בכם, זז קדימה. הוא עושה זאת ברגעים אלו ממש. יש תזוזה קדימה שמציפה כאמור את הדברים שקרו פעם.
החוויה העיקרית שצפה ועולה מתוך העבר היא חוויה של חורבן. אתם מבינים, הזכרון שלכם, יש לו נטיה לסלקטיביות. אתם זוכרים בעיקר את הזכרונות של החורבן. למרות שהזכרונות של ההצלחה הם אלו המניעים את התהליך, הזכרונות של הכשלון, או מה שאתם תגדירו ככשלון, מניעים את ההתנגדות.
בזמן הזה, בזמן שהמערך האנרגטי של כדור הארץ עושה צעד אחד קדימה, נדמה לנו שעולים זכרונות שאומרים 'זה בלתי אפשרי'. אבל אם תבדקו היטב במציאות שלכם אתם עשויים גם להיווכח בסימנים שזה כן אפשרי.
תמיד תשימו לב, לכוח האוהב יש קמפיין שקט. אנחנו לא משקיעים את הכסף שלנו בפרסומות בטלוויזיה ולא מפיקים מלחמות שיתפסו את הכותרות בחדשות. האהבה מדברת באופן שקט, באופן יותר אינטימי. היא עשויה להתגנב לעיתים לכותרות הראשיות, אך מעט מאוד פעמים אנשי החדשות שלכם מעדיפים לשים על העמוד הראשון בעיתון שלכם תמונה של שני אנשים מתחבקים. למרות שכולם היו רוצים לראות את רה"מ שלכם ואת רה"מ האיראני מתחבקים לצורך פיוס. ועדיין, האהבה היא איננה הכוח החביב, למרות שהיא לא בהכרח הכוח החלש.
לכן שימו לב למציאות, שימו לב לדרך שבה האהבה מדברת ולדרך שבה האמונה מדברת. יש גם הוכחות או סימנים וגם זכרונות שנמצאים ואומרים 'שימו אלינו לב, יש דרך אחרת לראות את המציאות'. דרך של תקווה, אם תרצו. היא לא בהכרח תהפוך את הכאב לקל יותר, אבל היא יכולה לעזור במעבר דרכו.
מה עוד יש לומר? ראו מה קורה בתוך מפגש זה. לנו מתחילות להגמר המילים. זה מה שקורה כשמדברים על תקווה – יש הרבה פחות מה לומר… אם היינו מדברים עכשיו על קטסטרופה היינו מייצרים יחד איתכם עיתון שלם. כרגע המילים שלנו ממלאות בקושי ברושור. ובכל זאת הן ממוקדות מאוד ולפיכך משמעותיות מאוד.
אם כך, שלום.
טוהר.
