אני בן 46 היום.
כשהייתי צעיר, בסוף שנות העשרה שלי ובתחילת שנות ה-20, הייתי נוהג לעשות למען עצמי משהו מיוחד ביום ההולדת. זה בדרך כלל היה קשור בהתפתחות העצמית שלי; הייתי בוחר בטיפול/ייעוץ/פגישה מיוחדת, אותה קבעתי ליום ההולדת עצמו.
ליום הולדת 19 קבעתי פגישה עם ורדה.הכרתי אותה כמה חודשים קודם לכן, כשהגעתי לערב מבוא שהיא עשתה, לקראת קבוצה חדשה שהיא התחילה להנחות. היה מפגש מפתיע ומסקרן, אבל אני הייתי לפני גיוס לצבא, מה שלא אפשר לי להצטרף. ביומולדת 19, אחרי הטירונות והקורס, כבר הייתי פנוי לבוא לפגישה.
אני זוכר אותה מנסה לברר איתי למה הגעתי, מה שגרם לי להבין שהייתי צריך לבוא עם סיבה מסוימת, נושא לדבר עליו. אני זוכר שהיא שאלה אותי אם יש פחדים שאני מתמודד איתם באותה התקופה, בניסיון לעזור לי להיפתח ולפגישה להניב פרי כלשהו. אני לא זוכר את התשובה שלי, ולאן השיחה התפתחה משם.
חודש לאחר מכן הצטרפתי לקבוצה חדשה שהיא פתחה. מאז עברו 27 שנים, ולמעט הפסקה של כמה חודשים, אני מגיע כל שבוע לשיעור.
אם אי פעם חשבתי שיש לי בעיה להתמיד במשהו, המחשבה הזו חלפה מזמן.
אני יודע שאנשים לא תמיד מבינים מה יש לי ללמוד כל כך הרבה שנים. בעידן של אינסטנט במהירות גבוהה, אין הרבה הבנה ומקום ללמידה ארוכת שנים. אני, לעומת זאת, מתקשה להבין איך אפשר אחרת. הדרך לעולם לא מסתיימת, והאפשרות שאני לא רואה טוב לאן ללכת, היא תמיד קיימת.
בהרבה מובנים אני יכול לומר כי מי שאני הוא בזכות מה שאני לומד ממנה – החופש להיות כפי שאני, עם הרגשות והתשוקות והכישרונות (ורדה, למשל, זיהתה את היכולת שלי לתקשר ובזכותה אני עושה זאת בפועל); ההבנה המשחררת שאני לא מבין כלום, ולכן תמיד לשאול מחדש, להכיר מחדש את עצמי; והדרך הייחודית שורדה פיתחה במהלך השנים, להתיר את הפלונטר של כאב-פחד-אשמה-כעס-הסתתרות-התנצלות-ויתור-שתלטנות, ולגלות מחדש את אוצרות הלב, שהפכה לדרך חיי.
במהלך השנים שברה מערכת היחסים שלנו את כל הגבולות וההגדרות המקובלות. היא אחת מהחברות הטובות שלי, אשתי השנייה (או הראשונה, תלוי איך מסתכלים), העברנו מפגשים משותפים ביחד, בשנים האחרונות אנחנו אפילו שכנים, היא מטופלת שלי וכמובן, מעל הכל, המורה שלי. בגיל 46 אני יודע להגיד שזכיתי בהרבה דברים טובים בחיים: המשפחה שלי, בן הזוג שלי, החברים שלי לדרך. באבא האנומן היה אומר על זה שיש לי קארמה טובה. אני מניח שעשיתי משהו טוב בגלגול או שניים, אם זכיתי בכל האנשים הטובים בחיי. בתוך כל זה, היותה של ורדה בחיי היא עובדה כל כך משמעותית. זו המנוחה הגדולה ביותר שחוויתי – לדעת שמצאתי את הדרך שלי, שיש מי שעוזרת לי ללכת בה; שגם אם איני יודע מה הכיוון בו הכל הולך, אני יודע שאני בדרך הנכונה לי.
ביום הולדת 19, בזמן שורדה עצמה היתה בת 46, נפגשנו לשיחה אצלה בבית. אף אחד מאיתנו לא ידע לאן נגיע. לעולם איננו יודעים מה צפוי, מה אפשרי; כמה חשוב שנקשיב לעצמנו.
במוצאי שבת הבא, ה-9.4, יתקיים מפגש אונליין פתוח עם ורדה. איני יודע מה עשוי לקרות בעקבות המפגש הזה. אני רק יודע, מניסיון אישי, שכדאי לכם להצטרף. כל הפרטים כאן.
