לפעמים יש, לפעמים אין.
כך טוהר מציגים את המציאות שאנו מכירים, ואת התודעה שאנו חיים בה. הם נתנו את התיאור הזה לראשונה השבוע, בקורס "מעבר לתודעת יש".
השיעור עסק כולו ב"יש מספיק", אחד משני החלקים העיקריים בלימוד של טוהר לאורך השנים (הכל בסדר, יש מספיק). הם הסבירו בהרחבה מהי תודעת אין ומהי תודעת יש, וכך הם תיארו את המציאות והחוויה שאנו רגילים לחיות בה.
"זו המציאות שאתם מכירים: לפעמים יש ולפעמים אין. לפעמים יש אהבה ולפעמים אין אהבה. לפעמים יש ביטחון ולפעמים אין ביטחון. לפעמים ישנה תחושה של שייכות ולפעמים אין. לפעמים ישנה שמחה ולפעמים אין. זה מה שאתם מכירים, זו המציאות שבה גדלתם, זה העולם בו אתם חיים. אלה שאהבו אתכם, אהבו אתכם במידה שהם יכלו, והאהבה הזו לא הייתה רציפה, ותחושת הביטחון והשייכות שקיבלתם גם הן לא היו רציפות, גם הן לא היו אחידות. לפעמים זה היה, ולפעמים לא".
התחברתי מאוד לתיאור הזה. אני מכיר את התנודות האלה במציאות שלי, גם באופן שבו גדלתי וגם באופן שבו אני חי. התנועה בין ביטחון לחוסר ביטחון, בין אמונה לחוסר אמונה, על כל ההשפעות שלה ביום-יום. הרי אם לפעמים יש ולפעמים אין, אז יש סיבה לפחד ויש סיבה לעמוד על המשמר.
"המציאות של בני אדם, התודעה של בני אדם אומרת שאין – שאין יציבות, שאין אחידות, שאי אפשר לסמוך, כי אם דברים מהותיים כמו אהבה, כמו ביטחון, כמו שייכות, כמו שמחה, לפעמים יש אותם ולפעמים אין אותם, אז אי אפשר לסמוך. כלומר, אי אפשר להתרווח, אי אפשר לנוח, אי אפשר להיות בשקט. במקום זה, ישנו צורך להיות על המשמר ויש צורך לשים לב, יש צורך להיזהר, יש צורך להתגונן, יש צורך להילחם על מה שיש, יש צורך לאחוז במה שיש ולא להרפות. יש צורך לוודא שדבר לא משתנה".
ואז בא עולם הרוח, ואומר לנו להרפות ולשחרר ולסמוך. אבל איך אפשר להרפות ולשחרר, אם אי אפשר לסמוך? זה כמעט בלתי אפשרי, והפער בין החוויה שאנו מכירים לבין הרעיונות הרוחניים הללו יכול להיות כל כך גדול, שקל לחשוב שמשהו אצלנו לא בסדר, אם אנחנו לא מצליחים לשחרר ולהרפות.
אבל זה לא בגלל שמשהו אצלנו לא בסדר. זה בגלל שהחוויה של "לפעמים יש, לפעמים אין" טבועה בנו עמוק מאוד. חוויה כואבת, מפחידה ומפוחדת, שאומרת לנו להיזהר ולהסתתר.
בגלל זה, הרבה פעמים השימוש במילה "לשחרר" הוא לא נכון בעיניי. כדי לשחרר אני חייב שיהיה לי בסיס רגשי של ביטחון. ואם אין לי את הבסיס הזה, או אם הבסיס הזה רעוע, אני לא אשחרר. אני אמשיך להיות אובססיבי, תלותי, מכור, דרוך, מתגונן, שתלטן ו/או ותרן. ואני אגיד לעצמי לשחרר אבל לא אצליח.
אולי הגיע הזמן לשחרר את המילה הזו מהלקסיקון הרוחני? (התשובה היא כן).
הדרך ליצירתו של בסיס רגשי יציב – בסיס של ביטחון ואהבה וחברות פנימית – היא דרך מפותלת ומורכבת, אבל היא הדרך היחידה ששווה ללכת בה. מהסיבה שהיא הדרך היחידה שמובילה לשחרור אמיתי (נו, בסוף לא שחררתי את המילה). שחרור משליטה, מוויכוח, מוותרנות ומשתלטנות. שחרור שמאפשר חופש, מהסוג שכולנו ראויים לו.
"מתוך זה ישנן שלל התנהגויות ואין ספור מצבים שאתם מכירים מהחיים שלכם. מה שחסר בכל אלה הוא האפשרות המלאה והשלמה לנוח ולהיות בשקט. להיות בשקט הנובע מהידיעה שמה שיש גם יהיה, ושהצרכים שלכם יוכלו לקבל מענה, שהרצונות שלכם יוכלו להתממש, שהרגשות שלכם יוכלו לקבל מקום, שאתם כפי שאתם, שתמיד יהיה לכם מקום. זאת מאחר ולא תמיד היה מקום. מקום של אהבה, של ביטחון, של שייכות ושל שמחה. כאשר זו המציאות, כאשר זו החוויה, כאשר זה העולם בו אתם חיים, יש מספיק הוא רק בגדר אפשרות, וגם זה לא תמיד. לעיתים זה עשוי להישמע אך ורק בתור רעיון. אולי רעיון קסום, אולי רעיון יפה, אולי רעיון מוזר, אבל רעיון.
"רק אם עיכלתם מספיק את הרעיון, יתכן והוא הפך להיות אפשרות. אם הוא כבר הפך להיות אפשרות, אז יתכן ואתם מיישמים את האפשרות הזו במידה כזו או אחרת, בתחום כזה או אחר. אבל גם אם כן, אתם בכל מקרה נמצאים במעבר".
רוצים להרגיש אחרת, לחיות אחרת, כלומר טוב יותר? אם כן, אז טוהר+ הוא המקום בשבילכם. היכנסו לכאן לפרטים.