מאז שקרו האירועים הנוראיים והמלחמה החלה, אני נע בין רגשות חזקים מאוד. פחד וחרדה מצד אחד, כעס וזעם מצד שני, כאב/עצב רוב הזמן, ומדי פעם שקט שאין בו שקט, כי ישנו מתח קבוע בתוכי, דריכות שאינה פוסקת.
כהרגלי במצבים של סערה, אני מבטא את כל החלקים שלי. מתקשר וכותב עצות המבוססות על המסע הרוחני שלי, ובו בעת מבטא את התסכול והכעס שלי על המצב, על החמאס ועל הפוליטיקאים/ליכוד/שלטון (מה שאני עושה בפרופיל הפרטי שלי).
כרגיל, זה מפריע לאנשים מסוימים. בין תגובות של הזדהות, אני מקבל מדי פעם תגובות של תוכחה/הפתעה/אכזבה. אלה מגיעות מאנשים שמצפים ממני להיכנס לתבנית הרוחנית שהם מנסים לחיות בתוכה. חלקם מצפים ממני לא לבטא כעס, אחרים מצפים ממני להתבטא רק במילים חיוביות. זאת כדי לשמור על אחדות ולמגנט מציאות חיובית ועוד הסברים רוחניים שמסבירים לי. אלה שמסבירים שוכחים/לא יודעים שאני במסע רוחני כבר 30 שנה, ואם לא נכנסתי לתבנית הזו עד היום, זה כבר לא יקרה.
המחנכים המקצועיים משתמשים בטוהר – קבוצת הישויות שאני מתקשר – כדי להגיד לי שאני לא בסדר. "מה טוהר היו אומרים" החליף את "מה אמא היתה אומרת אם היא היתה יודעת" (אגב, טוהר יודעים מי אני, הם עדיין אוהבים אותי. אגב 2, לבטא כעס זה חלק ממה שהם מלמדים).
המחנכים למיניהם לפעמים מעצבנים אותי, אבל אני לרוב לא מגיב ואם כן, מפסיק מהר. מזכיר לעצמי שאין טעם לחנך את המחנכים, ושאת הלגיטימציה שחסרה לי, כדאי שאתן לעצמי בעצמי.
אחרי הכל ולפני הכל ותוך כדי הכל, גם בי קיים הקול המחנך, שאומר לי איך להתבטא. פעם הקול הזה אמר לי לא לכעוס כי זה לא מכבד את המבוגרים. היום הקול הזה אומר לי לא לכעוס כי זה לא רוחני. בשני המקרים הקול הזה מנסה לכוון אותי איך להתנהג בחברה כדי למצוא חן ולהיות שייך. כמו אז גם היום, המחיר שעליי לשלם על שייכות הוא לאבד מידה של כנות/אותנטיות.
זה קול של כאב ופחד וחוסר ואמונה שאחרים יכולים לתת לי את מה שאין לי, שזה לא נורא לוותר על חופש אם יאהבו אותי.
ובכן, זה נורא מאוד. לא נורא כמו המלחמה החיצונית, אבל זו המלחמה הפנימית: בין מי שאני לבין מי שאני חושב שאני צריך להיות.
אין לי מושג מה יהיה במלחמה החיצונית (בעצם יש לי קצת: יהיה כואב אבל נצא מזה). ברור לי מה יקרה במלחמה הפנימית שלי: אני אמשיך לכעוס בקול רם, גם אם זה מפריע לחלק בעצמי ולאנשים אחרים.
במילים אחרות:
העולם דפוק
הפוליטיקאים בלתי נסבלים
הליכוד הוא צרה צרורה
וגם החמאס, כמובן
תנסו לכעוס גם אתם, זה משחרר.
3 מחשבות על “המתקשר הכועס”
ככ אוהבת את הקול האנושי שלך. את הכנות . זה גם מרגיע
תודה תודה תודה
לא נוהגת להגיב בכלל אף פעם,
כנראה משהו נפתח..
כשהתחלתי לקרוא את הסיפור/פוסט הזה הופתעתי מעצמי. מזה שאני לא מאוכזבת לקרוא את מה שאתה כותב. וזה שימח אותי. אני כבר ערה זמן מה לכך שאני מאוכזבת כשמגלה צדדים אנושיים במדריכים רוחניים שאני מעריכה. אז יופי, כנראה שעוד משהו נפתח, עוד חלק מקבל רשות ומקום. אמן שעוד ועוד אצלי יקבלו. תודה על הכנות הזאת, זה נותן לי לנשום והפוסט הזה פותח לי עוד נקודות מעניינות אבל לא ארחיב כאן…
תודה רבה
אני שמח שהתחברת ושהמילים שלי עזרו. כולנו בני אדם, למרות הכל 🙂