דברים שכדאי לדעת בתקופות חירום

אנחנו באי ודאות קיצוני, ואין לנו מושג כמה זמן זה ייקח ומה יקרה בדרך. באופן טבעי, זה מעורר רצון לדעת, שמניע להקשיב לכל משדר חדשות/תיאוריית קונספירציה/תקשור. חשוב לזכור שכל מקור מידע שמתחברים אליו נותן, במקרה הטוב, רק חלק מהתמונה, ואף אחד לא יודע מה בדיוק יהיה ואיך יהיה (יש להיזהר ממי שאומר בוודאות מה יהיה ואיך ומתי, זו שרלטנות גם אם הדובר הוא מומחה צבאי או מתקשר).

אנחנו בחוסר אונים קיצוני, מרגישים חוסר בחירה וחוסר השפעה בעוצמה רבה מתמיד. באופן טבעי, זה מניע רצון לעשות כדי להחזיר תחושה של השפעה ובחירה, כמו להתנדב בכל מיני מקומות, ולעזור לאנשים שנמצאים במצוקה. אותה תחושה בדיוק גם מעוררת חרדות ודיכאון, חוסר מוטיבציה וחוסר כוח. כל תגובה היא טבעית וכל תגובה היא ראויה. חשוב לזכור שאין תגובה נכונה/טובה ותגובה לא נכונה/רעה.

אנחנו מרגישים רגשות בעוצמה גדולה מתמיד, מחרדות ועד עצב וזעם. באופן טבעי, זה מעורר, לפעמים גם פחד מהרגשות שלנו והעוצמה שלהם. הפחד הזה יכול להתבטא בביקורת עצמית, בניסיון עיקש להרגיע את עצמנו, בכעס על עצמנו שיכול לצאת גם על הסובבים אותנו. קשה ללמוד בבת אחת להרפות לתוך רגשות ולהסכים להרגיש אותם, אבל זה הזמן לעשות עוד צעד בכיוון הזה. חשוב לזכור שזה בסדר להרגיש, שכל רגש הוא לגיטימי, שכל רגש הוא פרופורציונלי מעצם העובדה שהוא קיים, וכאשר נותנים לרגשות מקום ולא מנסים לטשטש/להרגיע/להדחיק, יהיה יותר קל בהמשך.

אנחנו נמצאים בתוך שינוי מואץ, ואין לנו דרך לדעת מי נהיה בסוף התהליך. באופן טבעי, זה מעורר רצון לאחוז במה שהכרנו, כלומר בהרגלים, בשגרה, בעבודה, בדברים שעשינו, וזה כמעט בלתי אפשרי כעת. מצבי קצה משנים אותנו – המפגש עם המוות תורם לכך, השינוי הקיצוני בשגרה תורם גם הוא. בתקופות כאלה מתעוררים רצונות חדשים, בחירות והעדפות משתנות. מאחר ומדובר בשינוי שאנו עוברים גם כמדינה, זה נהיה עוד יותר בלתי אפשרי לדעת איך נהיה, מה נרגיש ומה נרצה ומה יהיה אפשרי. מצד אחד, חשוב ליצור שגרה מסוימת, גם אם זמנית, שתעזור ליצור תחושה של יציבות. מצד שני, חשוב להסכים להרפות לתוך השינוי, שמתרחש ללא שליטתנו; ההסכמה תיצור מידה של הקלה.

אנחנו נמצאים במציאות קיצונית מכל בחינה אפשרית. באופן טבעי, זה מעורר רצון להיות במציאות אחרת לגמרי, שמתבטא בהתקרבנות על מה שקורה. זה בסדר, אפשר להרשות זאת לעצמנו, אבל כדאי בשלב מסוים לעצור את הקורבנות ולהסכים להתמסר למה שמתרחש. קורה מה שקורה, ואם נסכים שזה מה שקורה – עם הרגשות העוצמתיים, עם חוסר האונים וחוסר הוודאות הקיצוניים – יהיה לנו קצת יותר קל. עדיין נרגיש, עדיין ניטלטל, עדיין נהיה בתוך השינוי, אבל פחות נסבול. ואם תהיה לנו קצת פתיחות וקצת סקרנות לגלות מה מה שמחכה להתגלות, אז התקופה הקשה הזו יכולה להביא גם לסוג של צמיחה והתפתחות.

מאחל לכולנו ימים שקטים ושיעורים עדינים ככל האפשר