“מה אני מרגיש?”, זו השאלה החשובה ביותר ששאלתי את עצמי במהלך החיים. למדתי לשאול אותה בצורה רצינית רק בגילאים מאוחרים יחסית, לקראת סוף גיל ההתבגרות. מאז ששמעתי אותה לראשונה, הייתי צריך לשאול אותה הרבה פעמים. למעשה, בתקופה הראשונה שאלתי את עצמי “מה אני מרגיש?” כמה פעמים ביום למשך מספר חודשים. הייתי מנותק למדי מהרגשות שלי אז, למעט חוויות בסיסיות של פחד/היסטריה, כעס קל וחוסר בטחון מורגש אך עמום. השאלה הזו עזרה לי להתחבר לעצמי.
ככל שהחיבור הטבעי שלי לרגשות שלי נבנה מחדש, כך פחת הצורך לשאול את השאלה באופן יזום. אבל גם היום, מדי פעם, אני נדרש לשאול את עצמי את השאלה הזו. יש רגעים, ימים, זמנים, בהם התחושות שלי לא ברורות. עשייה רבה שלא משאירה לרגשות שלי הרבה מקום, או רגשות עוצמתיים שטיבם לא ברור, כל אלו גורמים לי מדי פעם לעצור ולברר עם עצמי מה, בעצם, עובר עליי.
לא למדתי את זה לבד, כמובן. השאלה הזו היא הדבר הראשון ששמעתי כאשר פגשתי את מי שהפכה להיות המורה הרוחנית שלי, ורדה דרור. מיד לאחר מכן הגיעה הטכניקה החשובה מכל – להרגיש את הרגשות, עד תומם. בהתחלה זה נשמע לי קסום, מסקרן, אך לא מובן. בהמשך זה נהיה מובן והפך למורכב, קשה וכואב. עוד בהמשך, זה נהיה קל יותר, כמעט טבעי. הרגעים שאני רוצה לברוח קיימים, ההבנה שאין לאן – שלא כדאי בכלל – חזקה מתמיד. זה אני, אלו רגשותיי, ועדיף להרגיש אותם, לבטא אותם, לאפשר להם להיעלם בזמנם.
כי זה מה שקורה כאשר מרגישים: הרגשות עוברים, חולפים, משתנים. מתחזקים ואז נחלשים, מופיעים ואז נעלמים. וחוזרים שוב. אך לא נותרים כמות שהם, אלא אם כן אנו נאחזים בהם. נאחזים: מדחיקים את הכעס וכך הופכים לעצבניים ללא הפסקה; מכחישים את הפחד עד שאנו הופכים חלשים וחסרי קול; מתעלמים מהכאב שלנו עד שאנו הופכים להיות מדוכאים. או ממהרים לכעוס כשאנו מרגישים אשמים; ממהרים לבכות כשאנו כועסים; ממהרים לפחד כשאנו אוהבים. אחיזה לא מודעת, כמובן, אך נפוצה כל כך.
להרגיש את מה שאני מרגיש עד תום, עד הסוף, זהו העיקרון הבסיסי במסע הרוחני שאני עושה ב-20 השנים האחרונות כלתמיד של ורדה. הספר שכתבתי, “המדריך למרגיש המתחיל או מה לעזאזל עושים עם כל הרגשות הללו?“, מבוסס על העיקרון הזה. יש משהו משחרר, מנחם, בלהסכים להרגיש. כשאני מבין שזה בסדר לפחד, לכעוס, לכאוב, להתבייש. שזה נורמאלי, שזה טבעי, אפילו הגיוני. גם אם ההיגיון אינו הגיוני. גם אם אני מבוגר וזה לא לגילי. ולא רק זה: יש מתנות ברגשות. יותר נכון, בהתמסרות לרגשות שלנו.
כאשר אני נותן לעצמי את החופש לכעוס, יש מקום ליצירתיות, לנחישות. כאשר יש מקום לפחד המשתק, יש מקום לדחף המניע. כאשר מותר לי להרגיש את האשמה המטרידה, יש מקום גם לצניעות המרגיעה. לכל רגש פגוע יש את הצד הבריא. כאשר סוגרים את הרגש, לא זוכים להכיר את אחיו התאום.
זה לא הכל: רק אם אני מרשה לעצמי להרגיש לא מספיק במקום העבודה, אני יכול להתחיל לתכנן שינוי בקריירה. רק אם מותר לי להרגיש תסכול בזוגיות, אני יכול להבין שיש שינוי שכדאי ליצור. אם אני לא מרגיש, איך אדע שהגיע הזמן לשפר את חיי? אם אתה לא מרגיש, איך אתה יודע שרע לך, שואלים אותי בתגובה. אי אפשר להימלט מהרגשות, אני מסביר. גם אם לא מרגישים, חוסר הסיפוק, התסכול, הפשרה, משתלטים, מאכלים שמחת חיים.
להרגיש זה השלב החשוב ביותר. אך הוא רק הראשון, ראשון מתוך ארבעה שלבים. אחריהם באים שלושה נוספים: לשאול שאלות, לדבר, לבקש עזרה. ארבעת השלבים המרכיבים את הדרך שאני הולך בה, “חופש להיות“. ועל כך, בפוסטים הבאים.
לפוסטים הנוספים בסדרה: לשאול שאלות, לדבר ולקבל עזרה.