צומת דרכים וסוף העולם – קובץ להורדה
אם כך, שלום.
אם כך אנו מתחילים, ממשיכים, גם במפגש זה לדון מעט במה שקורה ובמה שקורה מאחורי מה שקורה. נדמה שאפשר לראות זאת מתקיים ברמות שונות בעולם הזה בזמן הזה – מאבק של ממש בין תפיסות עולם. מלחמה, מלחמה של ממש; תפיסה של שלום מול תפיסה של הפרדה. זה עושה צעד וזה עושה צעד, התפיסות הללו מנוגדות יותר מאי פעם, נמצאות בחיכוך גדול יותר מאי פעם.
זה קורה בכל הרמות. זה קורה בתוך התאים של הגוף שלכם, זה קורה בין מדינות ומעצמות בעולם הזה. הן ברמה הגלובאלית והן ברמה הפנים-תאית מתרחש אותו תהליך. אתם נמצאים בתוך מלחמה. זה אופייני, אם אפשר לומר זאת כך, לתקופות כאלו שאנו מגדירים כסוף העולם. תקופה שבה המערכות הישנות מפסיקות לתפקד, עובדה הנותנת להן כוח מחודש למה שאפשר להגדירו כשירת הברבור. כאשר המערכות הישנות של התפקוד שלכם נותנות את שירת הברבור שלהן, זו הופעה מאוד צורמת.
למאבק הזה יש כאמור הרבה פנים, והוא מתקיים כעת בכל הרמות ובכל העולמות, המיידיים והרחוקים מכם. באופן כמעט אוטומטי המאבק הזה הופך למאבק של טובים מול רעים. זו תפיסה מובנת מאוד כי ההפרדה בהחלט אינה מביאה לאהבה. לפיכך תפיסת עולם מובילה לפחות אהבה באופן כמעט אוטומטי תוגדר בתור התפיסה השלילית, הרעה, בתוך המלחמה הזו, וכך להיפך. תפיסת עולם של שלום תוגדר ותיתפס בתור התפיסה החיובית, הטובה.
כאב קשה מנשוא
נדמה לנו שבצומת של הזמן והמרחב הזה שבו אתם מתקיימים, במפגש אשר מאפשר לכל המשחק הזה להיות מציאות, כאשר יש מאבק כה עמוק של תפיסות, הרבה מאוד צף ועולה מהמעמקים שלכם. משום שצומת מסוג זה כבר התקיים בתקופות שונות בהתפתחות של כדור הארץ. אתם זוכרים תקופות כאלו בתוך ה-DNA שלכם, ובנוסף תקופות כאלו התקיימו לעיתים בהתפתחות האישית של נשמה בתקופות שונות בתוך הגוף. צמתים של מלחמות, מאבקים בין שתי תפיסות, צמתים של מלחמות בין טובים לרעים.
הכאב בצמתים הללו הוא קשה מנשוא. חלקכם מבינים אותנו היטב, את החוויה הזו. לחלקכם הדבר נשמע תיאורטי. אולי מסקרן, אולי מעניין, אולי מאיים, אבל תאורטי, משום שחוויה של כאב קשה מנשוא אין לרבים באופן המוחשי הזה, המיידי הזה.
בכל זאת כאב שהוא קשה מנשוא הוא זה אשר צף ועולה, וגם אם הוא אינו מורגש באופן שכזה, כדאי לדעת שזה מה שמתקיים בפנים. פעמים רבות חיכוכים ומריבות שיש בתוך המציאות נובעות מתוך כאב זה גם אם הוא אינו מורגש.
הכאב הזה טומן בתוכו זיכרונות קשים ומרים של מפולות, של תקופות של חורבן. הכאב זועק בתוך הלב, איך הכל תמיד נגמר, וכיצד גם בצומת זה של זמן ומרחב, בהצטלבות הזו, גם כאן, גם הפעם, הכל נחרב. פעמים רבות זה כל מה שאתם רואים, זה כל מה שאתם חווים, וכך נדמה שהמציאות זה כל מה שהיא מראה, את העובדה שאין עתיד אלא חורבן; שאין עוד אפשרות, שאין עוד תקווה.
זמן של בחירה
זו הנקודה באתם נמצאים עכשיו, יותר במודע ופחות במודע. אלו הזיכרונות שמדברים עכשיו, יותר במודע ופחות במודע. כך או כך, בתוך הצטלבות כזו של זמן ומרחב, בתוך צומת דרכים שכזה, כל אחד נדרש לפנות בפניה שלו. לכל אדם יש את הפניה הייחודית שלו, והשאלה היא באיזה כיוון אתם פונים, יותר עמוק פנימה או יותר רחוק החוצה. לפניה שלוקחת אתכם קרוב יותר לאמת או לפניה שמרחיקה אתכם רחוק רחוק ממנה.
זו הבחירה שכל אחד צריך לבחור, והאתגר הוא גדול מאוד. משום שבתוך הצטלבות כזו של זמן ומרחב, בתוך כזו צומת של רגשות, הפיתוי, אפשר לומר זאת כך, האתגר, יותר נכון לומר זאת כך, הוא לא להתפתות, לא ללכת בעקבות האשמות. כלומר, לכעוס אם יש כעס, אבל לא ללכת בכיוון הזה. האתגר יהיה לחזור פנימה ולהסכים להיות בתוך הרגשות.
כאשר הכאב הוא קשה מנשוא האפשרות להשאר עם האצבע מופנית החוצה בהאשמה, בקורבנות, הוא גדול. האתגר הוא להסכים לחצות את הכאב ולהמשיך ולקחת אחריות. להסכים להיות מה שנדמה לכם שאינכם אמורים להיות, להרגיש את מה שנדמה לכם שאינכם אמורים או צריכים או בהחלט לא רוצים להרגיש.
יש מוצא
בצומת הזה של רגשות שעולים עכשיו, זכרונות מרים וקשים, עשרות חוויות שונות של מפולות ושל חורבן, בתוך צומת כזה יש בחירה. יש, אם אפשר לומר זאת כך, מוצא. המוצא הזה מתקיים בכל הרמות, גם לתאים בגוף שלכם, גם לראשי המעצמות שמנהלים אתכם. יש מוצא בכל הרמות, שאפשר דרכו להכנס לתוך – איך לומר – חוויה אחרת, לעיתים גם מציאות אחרת.
המוצא קיים ותפקידנו בזמן הזה הוא להזכיר את עצם קיומו, את עצם קיומו של המוצא הזה. משום שהתרבות הזו שלכם שבה אתם חיים אינה אמורה להיחרב. לעיתים העין אינה מראה זו, אבל כוח עצום של שינוי כבר מחולל רעידות אדמה במקומות הפחות צפויים בעולם שלכם. מהפיכות מפתיעות מאוד עוד צפויות לקרות גם בתוך המבנים העתיקים והמקובעים ביותר הפועלים בתוך התרבות הזו שלכם.
מהפיכות כאלו יכולות לקרות בתוך התאים שלכם. דברים שנדמו היו בלתי אפשריים יכולים פתאום להתגלות כפשוטים יחסית. כך זה יכול לקרות במקומות שונים, בביטויים שונים, ברמות שונות.
משום שיש כוח של שינוי אשר פועל והנכון יהיה לאפשר לו לפעול, לתת לו את המקום לעשות זאת. כיצד? לזכור שיש כאב קשה מנשוא גם אם הלב אינו מרגיש זאת, ולזכור ולהמשיך לרפא אותו.
גם אם נדמה לכם שהוא אינו נגמר, הכאב, אתם טועים טעות משמחת. משום שבנוכחות הרב ממדית שלכם הצלילות הולכת וגוברת, ולכן ההסכמה להיות בתוך הפצע מאפשרת החלמה של ממש ושחרור של ממש של כאב שהוא לא בהכרח מהחיים הללו כי אם תולדה של שרשרת ארוכה של תקופות, של חוויות שכולן התרחשו בהצטלבות דומה לזו שעכשיו, בצומת דומה לזו שעכשיו. זמן אחר, מרחב דומה לעיתים, אותה חוויה.
לכן הסכימו להיות בתוך מה שקורה, בתוך כאב, מתוך מלחמה. הכוחות הללו הם עמוקים, הם בראשיתיים, ראשוניים מאוד. עולם אשר הכין את עצמו למטמורפוזה חייב לעבור מלחמת עולם מסוג זה, מלחמה של תפיסות, בשביל להיוולד מחדש. זה מה שקורה. לכן צריך לחצות צומת זה שבה נמצאים ולהמשיך להפנות את האנרגיה פנימה. עוד צעד עמוק פנימה.
אלו, נדמה לנו, הדברים שיש לומר.
אם כך, שלום.
טוהר.