השריפות בארץ תפסו את עיקר תשומת הלב שלי השבוע; אירוע מאיים כל כך המתרחש קרוב כל כך, הוא בעל השפעה הרבה יותר גדולה מאשר מלחמה אכזרית מהסוג שמתנהלת קצת יותר רחוק מכאן, בסוריה. אבל אחרי שטוהר אמרו את מה שהם אמרו על השריפות, לא היה לי משהו להוסיף מעצמי על השיעור הזה. ובכלל, דווקא בגלל שהמלחמה בסוריה רחוקה (יחסית) מהלב שלנו, כדאי להתייחס אליה. מה עוד שמלחמת ההצתות אשר ליבתה את האש, היא סיבה נוספת לעסוק במלחמה – מחוצה לנו ובעיקר בתוכנו.
כל זה התחיל כאשר נכנסתי בתחילת השבוע לקרוא כתבה על המלחמה בסוריה. זה לא אופייני לי: תחושות חוסר האונים וההלם שאני מרגיש כאשר אני קורא את הכתבות הללו הן כל כך גדולות, שהתגובה האוטומטית שלי במצבים כאלה היא להתעלם ולהמשיך לכתבות אחרות. השבוע בחרתי אחרת: להציץ לרגע מתוך חיי אל הגיהינום המתרחש במרחק קצר יחסית ממני, מכולנו.
אין לי ספק שמדובר בגיהינום, מלחמה מהסוג הרע ביותר. מאות אלפים ואף מיליוני אנשים נפגעים, נפצעים, נהרגים, נרצחים. הרס עצום ממדים של ערים, יישובים, של חיים ושל זיכרונות. מה שהיה שם כבר לא יהיה.
אני מרגיש חסר אונים משום שאני, בתור אדם פרטי, איני יכול לשנות את המציאות הזו. אני מרגיש הלם משום שלמרות המאה ה-21, למרות כל הנאורות היחסית המתקיימת בעולם, מלחמה מסוג זה יכולה להמשיך ואף לקבל תמיכה פעילה או סבילה ממדינות ענק כמו רוסיה וארצות הברית.
שתיקת העולם, זיכרונות סיפורי השואה של המשפחה שלי, הכל מתערבב.
התעלמות היא מנגנון תגובה נפוץ מאוד, שמתרחש לא רק ביחס לאסונות כמו זה שמתרחש בסוריה. כאשר אני מזהה שאני מתעלם ממשהו, אני עושה ככל שאני יכול להביא את עצמי לפגוש את מה שאני מתעלם ממנו. למדתי במרוצת חיי שהתעלמות רק מחמירה מצבים ולא מרפאה אותם; וגם כאשר מדובר באירועים קשים כמו מלחמה בסוריה, ההסכמה שלי לפגוש את המציאות הזו יכולה לעזור לי (ואולי, בהמשך, גם לעצם המלחמה עצמה).
מלחמה של חוסר אמון
ההשתקפות של המלחמה בסוריה היא מאוד פשוטה: המלחמה בתוכי. שני חלקים הנלחמים זה בזה, המתנגשים על רקע של תפיסות חיים, של גישות ביחס לאופן בו הדברים צריכים להיות.
מאחר ואיני מכיר לעומק את הצדדים הלוחמים בסוריה, איני יכול להבין מה כל אחד מהם משקף בתוכי. קל לי לומר שאסד מייצג את הדיקטטור הפנימי שמסרב להרפות משליטה, אך אני לא באמת יודע אם היתה אפשרות למורדים לשלוט בסוריה, הם לא היו יוצרים דיקטטורה משלהם. כך שייתכן ובמציאות בסוריה, זו חבורה של דיקטטורים שנלחמת על השליטה, וייתכן ואלו כוחות שרוצים חופש הנלחמים בדיקטטורה. אך גם מבלי לדעת את כל הפרטים אני יכול לחזור אל עצמי ולבדוק, מי בתוכי נלחם במי, ועל מה באמת אנו נלחמים. או יותר נכון, מה מניע את המלחמה הזו.
לפני שנכנסים לסיבות המניעות את המלחמה הפנימית, חשוב ללמוד לזהות אותה. מאז שקראתי את הכתבה אני מנסה לזהות את המלחמה בתוכי ומתקשה לעשות זאת. אז כיצד היא באה לידי ביטוי? בביקורת עצמית, ירידות עצמיות, כעסים והאשמות עצמיות; בפגיעה בגוף, בין אם "במקרה" דרך חתכים ופציעות אקראיות ובין אם באכילת יתר, בהערבה עצמית, בשתייה מועטה וכד'.
זה אולי נשמע מעט, אבל מצב כזה יכול להיות כואב וקשה מאוד. ואם גם אתם, כמוני, מטפלים בלב הפגוע שלכם כבר שנים רבות, ייתכן והמלחמה הפנימית שלכם היא שקטה, מועטה יחסית. ובכל זאת, כדאי לפגוש אותה מחדש, לבחון מי נלחם במי.
יותר מכל, אני מרגיש את המאבק בתוכי בין הראש לבין הלב. כלומר, בין המקום בו אני לא סומך ולא מאמין, ומנסה לשלוט בדברים כדי להבטיח שלא אפגע, לבין המקום הסומך והמאמין, שמאפשר לדברים להיות מתוך ידיעה שבכל מקרה, אני בטוח והדברים קורים לטובתי. חוסר אמון בחוכמה של החיים, זה המקום המניע את המלחמה בתוכי; וככל שאני רואה מלחמות, מריבות וויכוחים בין אנשים מסביבי ובאנשים סביבי, אני מזהה שכל זה קורה בגלל חוסר אמון, עמוק מאוד, עתיק מאוד, שממשיך ללוות אותנו גם היום.
הריפוי משנה את העולם
אני לא אקטיביסט שיוצא להפגנות, אך בעיניי זו רק דרך אחת להשפיע על המציאות הקולקטיבית. זה עשוי להישמע מופרך בימים אלו של הקצנה (בסוריה ובכלל), אבל ככל שאני חי בשלום עם עצמי, אני משפיע על המציאות כולה. כאשר אני חי בשלום עם עצמי, אני חי בשלום עם הסובבים אותי. פחות ויכוחים, פחות מריבות, יותר קבלה וחופש. זה משפיע על הסובבים אותי ומשם זה ממשיך ועובר הלאה.
ככל שיותר אנשים חיים בשלום עם עצמם, כך גדל השלום בעולם, וזה מצמצם את הצורך שלנו במלחמות גדולות, קולקטיביות. לכן העבודה עם המלחמה בתוכי חשובה – היא הדרך שלי לשנות את העולם, בתוכי ומחוצה לי.
