מי מכם יכול לספור כמה פעמים שמעתם את העצה "תקבלו ותאהבו את עצמכם"? כמה פעמים היא נאמרה עם הבטחה סמויה או מפורשת, לפיה אם תקבלו ותאהבו את עצמכם אז דברים טובים יקרו?
גדולי וטובי המורים והמנטורים בעולם מדברים ככה. אנשים שמהווים השראה למיליוני אנשים, אנשים שהסיפור שלהם באמת מעורר השראה. אנשים שהבריאו ממחלות סופניות, שיצאו ממצוקות כלכליות משמעותיות, שעמדו מול הבלתי אפשרי וגילו שאפשר אחרת. הם גילו את האור וחוזרים עם אותה הבשורה, שכל מה שעלינו לעשות הוא לקבל ולאהוב את עצמנו.
30 שנה עברו מאז ששמעתי את הרעיון הזה לראשונה. 30 שנה אני מחפש את הכפתור שברגע שאלחץ עליו, אותה קבלה ואהבה שמיימית יהיו מנת חלקי, וכל הסבל ייגמר. 30 שנה אני מחפש ומנסה, ולא מוצא, והסבל שלי רק הולך וגדל.
**
אם אני שם את הציניות והכעס שלי לרגע בצד, האמת היא שאני לא באמת מחפש את הכפתור הזה. הסיבה לכך פשוטה: כבר בתחילת דרכי התחלתי ללמוד ולהבין שאהבה עצמית היא לא יעד להגיע אליו, אלא חזון לחיות לפיו. והדרך להגיע לחזון הזה נמשכת כל החיים.
תחשבו על ספורטאית – האם היא מפסיקה להתאמן כי היא טובה במה שהיא עושה?
תחשבו על מוזיקאי – האם הוא מפסיק להתאמן כי הוא מנגן יפה?
תחשבו על מורה לצ'י קונג/יוגה – האם הוא מפסיק לתרגל כי יש לו תלמידים?
התשובה היא לא, לא ולא.
אז מדוע, כאשר מדובר בהתפתחות אישית, אנשים באמת חושבים שקבלה ואהבה עצמית היא יעד שכאשר מגיעים אליו, אין עוד בעיות וקשיים ומלחמות להתמודד איתם? מדוע בתחום הזה אנשים חושבים שיום אחד זה ייגמר, הצורך לרפא מקומות פגועים ולחזק יכולות ואיכויות?
**
אני מכנה את הרוחניות המודרנית "רוחניות דיסני". כמו בסיפורים בהם האביר מציל את הנסיכה והם חיים באושר ועושר, כך גם מספרים לנו שיום אחד הדרך תסתיים ונחיה טבולים באהבה ללא גבול, מבלי הצורך ללמוד, לרפא, לחזק, להתפתח.
אף אחד לא מספר לנו שבדיוק יומיים אחרי שהם עברו לטירה, הנסיכה והאביר רבו לראשונה, כי היא רוצה לשנות את העיצוב של הטירה והוא לא מוכן לשמוע מזה והיא מרגישה שהוא לא רואה אותה והוא מרגיש שהיא לא מכבדת אותו.
לרוב גם לא מספרים לנו שקבלה ואהבה עצמית היא חזון ולא יעד, שהחיים יותר מורכבים מסרט של דיסני. ההשלכות של אי ההבנה/ההטעיה הזו הן עצומות. בין השאר, אנשים הופכים להיות עוד יותר מנותקים מעצמם במסווה של חיבור. במקביל, עוד ועוד אנשים מתאכזבים מסדנאות וטיפולים ומפסיקים להשקיע בעצמם, וכל זה בגלל שהם לא קוצרים פירות שאי אפשר באמת לקצור כאשר אהבה עצמית הופכת ליעד.
לשמחתי, יש פה ושם מנטורים ומורים שמלמדים, שקבלה ואהבה עצמית היא תהליך מתמשך שאין לו סוף. לשמחתי, אני לומד אצל מורה כזו כבר כמעט 30 שנה. אני לומד שאין כפתור, אבל יש חזון.
**
ביום שישי הקרוב יתקיים "מה אהבה אומרת?" אירוע ההשקה של הספר "עשרת הדיברות החדשים". מירב שטירן חברתי תנחה בו מדיטציה שתעזור לנו לנחות לתוך זרועותיה של האהבה, וטוהר ידברו על הדיבר ה-11, ויענו על השאלה "מה אהבה אומרת?".
אין לי מושג מה הם יגידו, אין לי מושג מה אהבה רוצה להגיד לנו. אבל מתוך ההכרות שלי עם טוהר – בכל זאת, אנחנו די צמודים כבר 26 שנה – אני מניח שהם יגידו לנו שזה בסדר שאנחנו לא אוהבים את עצמנו, שגם זה חלק ממה שעלינו ללמוד לקבל ולאהוב.
אשמח לפגוש אתכם באירוע ההשקה, להתחבק, לדבר, ללמוד ביחד שתמיד יהיה לנו מה ללמוד, ושזה בסדר, למרות הכול. כל הפרטים והצטרפות מכאן.
1 מחשבה על “איפה הכפתור שצריך ללחוץ עליו?”
תודה על דיוק חשוב, זה נשמע מובן מאליו, אבל זה לא.. ואשמח להיות בהשקה, ושהספר יגיע לאלפי קוראים שמרגישים ש 10 הדיברות לא מדברות אליהם, וצמאים לגישה חדשה שכן משדרת תדר גבוה..
שרון.