בושה: המתנה של החופש להתבייש

בושה היא אחד הרגשות הקשים ביותר שחוויתי בחיי, ואחד המשמעותיים.

אני זוכר את עצמי מתבייש בעצמי מגיל קטן מאוד – הייתי מרוחק יותר, מופנם יותר, רגיש הרבה יותר, ובשלב כלשהו בבית ספר יסודי למדתי להתבייש בזה, כי היחס שקיבלתי מהילדים עקב כך היה משפיל ומכאיב. בהמשך הגוף שלי הפך למושא של בושה – עודף המשקל, סימני הגבריות. המיניות השונה שלי עוררה בושה מכיוון חדש, ובהמשך החיפוש הרוחני שלי התחבר לאותה החוויה. ועוד דברים שקרו לי, שעשיתי, שהייתי מעורב בהם, שהתביישתי בהם ובעצמי על מי שהייתי ועל מה שעשיתי.

הבושה היא רגש קשה, משום שהיא מאכלת אותנו מבפנים. כמו עובש, היא מתפשטת כל עוד לא מטפלים בה, מכווצת, מצמצמת. בושה היא הבסיס לריחוק שיש לרבים מאיתנו במערכות היחסים, לפחד מאינטימיות וממחויבות, שכן אני תמיד מסתיר את מה שאני מתבייש בו, וככל שיש יותר מזה, כך אני מרחיק את עצמי יותר ויותר. בושה משפיעה על ההתנהלות שלנו בכל מערכות היחסים, כולל אלו העסקיים, והיא משפיעה על השפע הכלכלי שלנו – אם אני מתבייש בעצמי וסוגר את עצמי, אני תופס את עצמי כלא ראוי לאהבה (וכסף הוא ביטוי של אהבה), וכך אני לא אצליח להיות בשפע או לשמור עליו כאשר הוא מופיע.

בדיוק בגלל כל זה, חשוב כל כך לטפל בבושה, והדרך היחידה שאני מכיר לטפל בבושה היא להתבייש – ולעשות הפוך ממה שהיא אומרת לנו לעשות. כלומר, להרגיש את הבושה ולחשוף, לבטא, לשתף.  במרוצת השנים בהן אני לומד בקבוצה אצל המורה הרוחנית שלי, ורדה דרור, חשפתי כמה דברים שאני מתבייש בהם; בכל פעם זה הרגיש כמו להיכנס בשערי הגיהינום, ובכל פעם גיליתי, שהגעתי לגן עדן. מדוע? משום שברוב המוחלט של המקרים, הבושה שלנו מקורה באי הבנה. במרבית המקרים, הכל בסדר, ורק אנחנו תופסים את עצמנו כבעיה שיש להכחיד אותה, ואם לא אז לפחות להסתיר אותה היטב.

זה בסדר להיות שמן.

זה בסדר להיות גבר.

זה בסדר להיות הומו.

זה בסדר להיות רגיש.

ארבעה דברים שפעם עוררו אצלי נהר של בושה. כיום, הנהר הפך לוואדי, שהבושה זורמת בו רק בעונות קשות במיוחד. ארבעה דברים, שהבושה ביחס אליהם היא עניין של אי הבנה. עמוק, כואב, אבל בסופו של דבר, אי הבנה.

בושה היא שער לשלום

אני כותב את הדברים האלה בעקבות שיחה שהיתה לי אתמול בסדנה שאני מלמד עם אחד המשתתפים. דיברנו על הקושי להתבייש והאופן בו זה גורם למריבות וויכוחים – כל עוד אני לא מסוגל להתבייש במעשיי, לקחת אחריות ולהגיד "אני מתנצל", אני אהיה חייב להגן על עצמי בכל מחיר. כל כך הרבה מלחמות, אישיות ועולמיות, הן תוצאה של חוסר היכולת שלנו להתבייש.

במהלך השנים למדתי כמה ההסכמה להתבייש מוציאה אותי לחופשי. כאשר אני מוכן להתבייש, אני יותר פתוח להקשיב ולדבר כאשר מישהו כועס עלי או נפגע ממני; קל לי להתנצל ולקחת אחריות, ובאותה המידה קל לי יותר לזהות האם באמת הייתי לא בסדר. כשאני צריך להגן על עצמי כי אני תופס את עצמי כלא בסדר ומתבייש בעצמי, אני סגור וסוגר, לא מקשיב, הודף במקומות הלא נכונים וגם מסכים במקומות הלא נכונים.

שלא תבינו אותי לא נכון – כשמישהו אומר לי "שחר, עצבנת אותי" או "נפגעתי ממך", עולה בי פחד באותו הרגע. זו לא סיטואציה שקל לי להיות בה; אבל ההסכמה שלי להתבייש ולהתנצל אם צריך, משחררת אותי מהצורך להגן על עצמי והופכת אותי לאדם יותר פתוח וקשוב.

אם אנשים יסכימו להתבייש, יהיה הרבה יותר שלום בעולם, שלום בתוכנו, בינינו לבין אחרים ובין מדינות ועמים.