אישה-עצה: חברות

בשנה האחרונה אני מתקשר סדרה של תקשורים כתובים, אותם אני מקבל משתי ישויות, אישה-עצה ואיש-עץ. בימים האחרונים תקשרתי עם אישה-עצה, והיא ביקשה לדבר על חברות.

באופן יוצא דופן מבחינתי, התקשור הזה כלל סיפור, שאני לא יודע אם הוא מיועד לילדים או למבוגרים או לכולם ביחד. בכל מקרה, מאחר והתקשור הזה נוגע במלחמה בה אנו נמצאים, אני משתף אותו איתכם במלואו:

אני יודעת שהעולם שלכם נמצא במלחמה. הוא תמיד נמצא במלחמה כזו או אחרת, אבל כעת הוא נמצא במלחמה של ממש, שמשפיעה על רבים מכם. אני יודעת את זה, ולכן אני רוצה להעביר לכם מסר על חברות. אני רוצה לספר לכם על שני חברים שהלכו ביער, והלכו לאיבוד.

הם היו חברים טובים, שגרו בכפר בשולי היער. הם שיחקו ביער והכירו אותו, והיו מבלים בו הרבה. הם הכירו את העצים והכירו את השיחים, והיו בעלי חיים שהכירו אותם ובאו לשחק איתם. זה היה חלק מהחיים שלהם, ודבר לא השתנה.

יום אחד, הם הלכו לטייל ביער ולפתע הם הלכו לאיבוד. הם הגיעו לחלקת יער שהם מעולם לא הגיעו אליה. הם לא זיהו את העצים, והם לא זיהו את השיחים. הם לא זיהו את בעלי החיים, וגם לאוויר היה ריח אחר וטעם אחר, שהם לא הכירו. בהתחלה הם נלחצו אבל המשיכו לטייל, אבל ככל שהם העמיקו לתוך החלק הזה של היער, הפחד שלהם הלך וגבר. הם לא הכירו דבר, ובשלב מסוים הם גם לא ידעו כיצד הם חוזרים לבית שלהם.

בשלב הזה הדעות שלהם התפצלו. אחד מהשניים רצה לחזור בדרך מסוימת, השני רצה לחזור בדרך אחרת. כל אחד מהם היה בטוח שהוא צודק, ובמהרה הם החלו להתווכח. זה בדרך כלל לא היה קורה להם, אבל בפעם הזו זה קרה – הם התווכחו שוב ושוב, מנסים להוכיח לחבר השני שהם צודקים; שהדרך שלהם, שהפתרון שלהם, הוא הפתרון הנכון.

בשלב מסוים הם עצרו והפסיקו. הם הבינו שמשהו לא בסדר קורה להם. הם מעולם לא התווכחו, ובוודאי לא בעוצמה כזו. היו להם חילוקי דעות בעבר, אבל הם תמיד פתרו אותם בקלות ובעזרת צחוק. הפעם, הם התווכחו בקולי קולות, עד שהציפורים מסביבם הפסיקו לצייץ.

כאשר הם זיהו מה קורה, הם עצרו, כי הם הבינו שהם התרחקו כל כך מהיער שהם הכירו, ונכנסו ליער שהם לא מכירים, שמשהו השתנה בהתנהגות שלהם.

הם עצרו, ונשמו, והקשיבו. הם הסתכלו סביב, ואז הסתכלו אחד על השני, ואז הסתכלו שוב מסביב ושוב אחד על השני, ואז, ברגע מסוים, הם התחילו לצחוק. הם הבינו, בלי להגיד אף מילה, שהם כמעט איבדו את עצמם, ואז, כשהם עצרו, הם התחילו לחזור לעצמם. הם הבינו את זה, והצחוק שלהם היה צחוק של הקלה וגם של בהלה ממה שכמעט וקרה להם. הם הרגישו שהם מאבדים אחד את השני ומאבדים את עצמם, והבהלה שעלתה בתגובה לכך הביאה אותם לצחוק צחוק גדול.

בעודם צוחקים, הם לפתע קלטו מהי הדרך הנכונה לחזור בה. זה היה כאילו היער דיבר אליהם – ואני אומרת לכם, ילדים, שהיער באמת דיבר אליהם. הם לא שמעו את היער, אבל היער דיבר אליהם. הוא דיבר בלי מילים, ובזמן שהם צחקו הם לפתע קלטו את המסר. הם לא שמעו קול שמדבר להם בראש, אבל היתה לכל אחד מהם ידיעה ברורה מהו הנתיב שבו הם צריכים ללכת. במקרה הזה, אני אספר לכם, זה היה נתיב שלישי, שאף אחד מהם לא חשב עליו קודם לכן.

כשהם נרגעו מהצחוק, הם סיפרו אחד לשני על הרעיון החדש, ומיד הם התחילו ללכת בכיוון הזה. מהר מאוד הם התחילו לזהות את העצים ואת השיחים, ובהמשך גם בעלי חיים שהם הכירו קודם. אחרי עוד כמה דקות של הליכה הם הגיעו לכפר שלהם, וחזרו הביתה.

אני רוצה לספר לכם את הסיפור הזה, כדי להזכיר לכם שזה קורה גם לכם. לפעמים אתם נודדים לחלקים לא מוכרים של העולם, של החיים, וכאשר זה קורה לכם – כאשר אתם מגיעים למחוזות שאתם לא מכירים שמעוררים בכם פחד ובהלה – אתם מהר מאוד מחפשים מה לעשות כדי להציל את עצמכם.

במצבים האלה אתם, לפעמים, מתחילים להתווכח ולריב, ואתם שוכחים כמה חשוב שתשתפו פעולה. אתם שוכחים את החברות שלכם אחד עם השנייה, ואת העובדה שביחד אתם יכולים למצוא את הדרך בחזרה.

אם תמצאו את הדרך לשחרר את מה שאתם מרגישים – אתם לא חייבים לצחוק, יש לכם כל מיני דרכים ושיטות – אז אתם יכולים לפתע להתחבר לידיעה העמוקה יותר, שתחבר אתכם לא רק אחד לשנייה, אלא גם תחזיר אתכם הביתה.

אני יודעת שאתם נמצאים במלחמה, מלחמה מאוד גדולה. אני יודעת שכואב לכם ועצוב לכם ואתם מבוהלים, ורוצים לחזור הביתה. אני יודעת שהדרך מסובכת, ולא ברור איך ומתי תחזרו. אבל אני רוצה להזכיר לכם לסמוך אחד על השני, שתדעו שביחד אתם יכולים למצוא את הדרך, ושהיא שונה מכל מה שהכרתם.