בשבועות האחרונים אני מרגיש דיכאון. אין לי חשק לעשות את מה שעליי לעשות, דברים הפסיקו לרגש אותי כמו בעבר, לא כל כך בא לי לאכול. במקום זה, חלק גדול מהזמן אני רוצה למות. לא בטוח שאני רוצה ללחוץ על ההדק או לבלוע כדורים, אבל יש הרבה רגעים בשבועות האלה שהייתי שמח להיעלם מפה בטרם עת.
עד היום, בכלל לא חשבתי על זה שאני בדיכאון. מה שהרגשתי הוא כאב רגשי בבית החזה, שלא הרפה כמעט לרגע; התלווה אליו ייאוש, פחד גדול, רצון לסוג של מוות אלגנטי. שמחתי על הדיאטה הפתאומית, ובמובן מסוים הרגשתי יותר טוב עם עצמי. מלחמה פנימית שאני רגיל להרגיש ולשמוע בתוכי באחרונה פינתה מקום להרמת ידיים כואבת. הרגשתי יותר קרוב אל עצמי, יותר מוכן לקבל את עצמי. הסכמתי להיות בזה. אני עדיין מסכים, וגם כרגע, כשאני כותב את המילים הללו, הכאב בלב שלי לא מרפה.
איך מתאוששים מ"מחלה"?
אז מה קרה היום? הייתי במפגש של חברה הפועלת בתחום הבריאות, שעסק בנושא דיכאון. הם הביאו לשם פרופ’ בכיר באחד מבתי החולים לחולי נפש בישראל, שדיבר על דיכאון בהרחבה.
הוא תיאר את הדרכים להגדיר דיכאון קליני, ואני יכולתי להזדהות בקלות עם חלק מהפרמטרים. בהמשך, הוא אמר שוב ושוב שדיכאון זו מחלה נוראית, נוראית, שגורמת לנכות תפקודית ופוגעת בכל אדם חמישי.
יצאתי מהפגישה מדוכא, למרות שנכנסתי במצב רוח קל יחסית, הפוגה של מספר שעות בין גל כאב אחד למשנהו. הרגשתי את הכובד שיש במילה מחלה; איך אפשר להתאושש ממצב רגשי קשה עם הכותרת "אני חולה"? איזו תקווה יש בהגדרה הזו?
התקווה, בוודאי תאמרו, היא טיפול תרופתי. זה הגיוני, אם תשאלו את הפרופסור. בהתחשב בכך שדיכאון גורם לנכות תפקודית, הרי שחשוב וכדאי לתת לאנשים את הטיפול הטוב ביותר כדי שהם יחזרו לתפקד.
אני תוהה למה לתפקד הוא הדבר החשוב ביותר. בתקשור שקיימתי לפני הרבה שנים, אמרו לי אלה שאני שומע, שכל אדם זקוק לחצי שעה ביום של בהייה. המצב הזה מאפשר לנו לעבור תהליכי התחדשות שאת טיבם איני מבין. במציאות שלנו, בה צריך כל הזמן לתפקד – לעבוד, להרוויח כסף, להתחתן, לגדל ילדים, לעמוד בשלל מטלות ולעולם לא להספיק אותן – לאף אחד אין זמן לבהות. האם בגלל חוסר היכולת שלנו לבהות את הזמן שאנו צריכים, חלקנו נופלים לדיכאון – מצב קשה וקיצוני של בהייה?
להתחבר לקול הפנימי
אני מוצא הרבה היגיון בעובדה שכל כך הרבה אנשים חווים דיכאון בחייהם. תסתכלו על החיים: אנשים עושים את מה שהם צריכים, את מה שהם למדו שהם צריכים, את מה שהם חושבים שהם צריכים לעשות כדי להגיע למטרות שהם חושבים שהם צריכים להגיע אליהן.
אנשים רבים עושים את זה, הם מגיעים לאן שהם רצו להגיע, וטוב להם עם זה. אבל יש הרבה אנשים שלא מגיעים לשם, והם נכנסים לדיכאון; אחרים מנסים ולא מצליחים, ונופלים גם הם לדיכאון. אני מבין את כולם; הניסיון לחיות באופן אוטומטי, נורמטיבי, מקובל, יכול להיות מדכא מאוד. הפער בין מי שאני רוצה להיות לבין מי שאני בפועל, מהווה את הבסיס לדיכאון האנושי.
חוסר היכולת של אנשים לחיות את חייהם כפי שהם רוצים אותם, גורם לדיכאון.
הפער הזה עשוי להיות פעמים רבות גדול כל כך, עד שאנשים כבר לא זוכרים את מה שהם רצו להיות. הם מרגישים חוסר טעם ואכזבה מהחיים שלהם, ובהעדר קשר לקול הפנימי האומר כיצד אחרת, הם נכנסים לחוסר תקווה, ייאוש ודיכאון. אני מבין למה הם רוצים למות.
נכנסתי היום לדיכאון כי ההתייחסות המקובלת למצב הרגשי הזה אינה מביאה תקווה. אני רוצה להציע נקודת מבט שיש בה תקווה: הדיכאון מעיד על כך שהאדם הולך נגד עצמו, נגד ליבו. במסע דרך הדיכאון אדם יכול להבין מדוע הוא מדוכא ומה צריך להשתנות בחייו. כדורים יכולים לעזור לאנשים לתפקד טוב וקל יותר; הם לא יכולים לעזור לבן אדם להתחבר מחדש לעצמו.
אנשים צריכים עזרה כדי להיות בדיכאון, לקבל תמיכה לחצות את הגיהינום הכואב הזה, ולצאת ממנו מחוזקים. לשמחתי, למדתי במסע רוחני שנמשך כבר הרבה שנים שדיכאון זו מתנה. אני מאחל לכולם ללמוד את זה גם.
