עזבו הכל ושבו מול הטלוויזיה. ליתר דיוק, מול נטפליקס. אם אין לכם חיבור לנטפליקס, אז הגיע הזמן לעשות אחד, כלומר אם הסדרה Wild Wild Country על אושו לא היוותה סיבה מספיק טובה בשבילכם לעשות זאת עד כה. אבל אל תטעו: אם אושו זעזע לרבים את הלב, המופע "נאנט" של הקומיקאית האוסטרלית האנה גדסבי יעשה ללב שלכם משהו שונה: הוא יפתח אותו לרווחה, יאיר בו פינות חשוכות, יעזור לפרוק מצבורי כאב ובכי שהצטברו בו, ויחזק את ההבנה שקשה לחמוק ממנה (אבל קל להתייאש אל מולה), לפיה הגיע הזמן לעשות שינוי בעולם. או כמו שהיא אומרת בעוצמה: תפסיקו לבזבז את הזמן שלי.
אם לא שמעתם על גדסבי, אתם בחברה טובה. הקומיקאית והכותבת בת ה-40 פרצה לתודעה באוסטרליה בשנת 2006, לאחר שזכתה בתחרות Raw Comedy, תחרות אוסטרלית שנתית, בה משתתפים אומני סטנד אפ בתחילת דרכם. מאז היא השתתפה בתוכניות טלוויזיה, העלתה מספר מופעים מצליחים וזכתה בשורה ארוכה של פרסים. ההצלחה הבינלאומית שלה מתרחשת בתקופה זו ממש, הודות למופע שלה, נאנט, שצולם על ידי בנטפליקס ומשודר על ידה ברחבי העולם. המופע, אגב, קרוי על שם אישה שגדסבי פגשה פעם, והיא בחרה בשם עוד לפני שהיא יצרה את המופע עצמו. "חשבתי שאני אצליח להצחיק אותה במשך שעה", היא מספרת במופע. ואתם יכולים לתאר מה (לא) קרה בעצמכם.
גדסבי גדלה בטסמניה, באזור המכונה חגורת התנ"ך, אזור שמרני להפליא שבו עד 1997 הומוסקסואליות היתה אסורה על פי חוק. כאשר הבינה שהיא "קצת לסבית", כפי שהציגה זאת לאימא שלה, היא עזבה את האזור, אבל כפי שהיא משתפת בכנות רבה במופע, הבושה שאל תוכה גדלה, עזבה יחד איתה. 70% מתושבי האזור היו נגד מתן מעמד חוקי להומוסקסואליות, היא מספרת, 70% מהאנשים שגדלתי איתם, שבטחתי בהם, היא מספרת בכאב רב. את הכאב שהיא עברה היא מצליחה לספר באופן ייחודי – היא אינה נופלת לקורבנות וגם לא לצדקנות. לאורך המופע היא מצליחה לשלב בין הומור רך ונשכני כאחד לבין אמירות נוקבות על החברה שלנו, שכל אחד, גם בישראל, יכול להזדהות איתן. וכן, כל אחד, גם הסטרייטים שבינינו. על מה היא מדברת? על היחס לנשים בחברה, על היחס ללהט"בים, על בושה ושנאה עצמית, על המצוקה של גברים בתקופה שלנו, אפילו על צבעי הבגדים של תינוקות; היא יורדת על לסביות, על סטרייטים, אפילו דונלד טראמפ נכנס למופע, והיא עושה זאת ברגישות ובחן שנדיר לפגוש.
[embedyt] https://www.youtube.com/watch?v=5aE29fiatQ0[/embedyt]
נאנט ייחודי לא רק בשילוב שבין אמירות נוקבות אלו לבין הומור, אלא גם בהחלטה שקיבלה גדסבי להפסיק לרדת על עצמה, כפי שעשתה במופעים הראשונים שלה. החלטתי שאני לא אמשיך להשפיל את עצמי כדי להצדיק את הזכות שלי לדבר, היא מסבירה באחד הרגעים המרגשים של המופע. האופן בו היא נעה בין אמת מטלטלת לבין הומור מגלגל; בונה אט אט את הכל לקראת 15 הדקות האחרונות של המופע, הוא ביטוי מושלם של אומנות הכתיבה וההגשה. בדרך זו היא מפרקת הגנות, מעוררת מחשבה ופותחת את הלב, וכאשר היא מגיעה לאותו חלק אחרון של המופע, שאין בו ולו בדיחה אחת, אי אפשר להישאר אדיש לאמת שיוצאת מפיה. במיוחד כשזו אמת שרבים מאיתנו יכולים להזדהות איתה.
אומרים שהמופע של גדסבי סותר את הקונספט הקלאסי של מופעי סטנדאפ. על כך אני אומר: מצוין, והבו לנו עוד כאלה. השימוש שהיא עושה באומנות שלה כדי לשנות את העולם הוא חשוב במיוחד, והדרך בה היא עושה זאת משאירה חותם עמוק בלב. "מה שאנו צריכים הוא חיבור", היא אומרת, במסר שמתכתב היטב עם התקשורים של טוהר, ונובע מהצורך, ההולך וגובר בעולמנו, באנושיות.
[embedyt] https://www.youtube.com/watch?v=_Wpb3CkhPMI[/embedyt]
