החיפוש אחר האושר: מתכון לתסכול כרוני

יש אנשים שמאמינים שהם יכולים להיות מאושרים. שהם יגיעו לנירוונה, לשקט, לשמחה שלא תלויה בדבר. שלא יהיה להם פחד, שלא יהיה להם כאב, שהכל יהיה ובעיקר ירגיש טוב. הם לא לבד, האנשים האלה: התרבות שלנו מקדמת בדרכים שונות את החיפוש אחר האושר בתור דבר מה שאפשר ואף כדאי לשאוף אליו. בקולנוע, בספרים ואפילו במדעי הנפש, עוסקים בחוויה החמקמקה הזו, מנסים להגדיר אותה ובעיקר, למצוא דרכים ליצור אותה.

אני מסתכל על כל זה מהצד ואומר לעצמי (ולכם): לעולם לא תצליחו.

מדוע? משום שהאושר הזה, שאתם מחפשים, לא קיים.

אני לא מתכוון לכך שנגזר עלינו לחיות חיים אומללים ומלאי סבל. אבל אם היינו רוצים להיות מאושרים – כלומר, בלי כאב, פחד, עצב ודרמה – היינו נשארים בגן עדן. שם, במקום בו אין לנו גוף וגם אין (עד כמה שאני מבין זאת) רגשות אנושיים, יש אפשרות ממשית לטייל בשמחה ובעליזות בין עולמות, ופשוט ליהנות מה"חיים".

נשמה שרוצה להרגיש טוב, ורק טוב, נשארת שם. מי שבוחרת להגיע לכדור הארץ, יודעת שכאן יש כאב, יש עצב, יש פרידה ויש אובדן; יש גם שמחה, ואהבה, ותחושת הצלחה. יש סקס ויש רומנטיקה ויש חברות ויש משפחה, ויש קרבה וריחוק ומריבה ופיוס. יש דרמה, יש חיים.

אנו מגיעים לכאן, לעולם הזה, בידיעה שכך הוא עובד. ואז אנו נולדים, ושוכחים את מה שידענו, ומתחילים לספוג פנימה את שטיפת המוח החברתית שאל תוכה אנו גדלים: "תפסיקי להיות כל כך דרמטית", "מה אתה עושה עניין מכל דבר", "תאהב את עצמך", "תפסיקי לחשוב שלילי" "תהיה מאושר בחלקך". מה שהמשפטים הללו אומרים, בין המילים, הוא שאפשר, אם רק נבחר בכך, להפסיק את הדרמה, לאהוב את עצמנו, לחשוב רק חיובי ולהיות מאושרים.

אלו משפטים שהתוצאה שלהם היא תסכול כרוני, שכן השינוי אינו מתרחש בלחיצה על כפתור נפשי דמיוני. אנו לא משתנים בבת אחת, החיים הם תהליך התפתחות אחד ארוך; במהלכם אנו מרגישים רגשות שונים, חווים חוויות שונות, נעים בין שקט ורוגע לבין רעש ודרמה. אלה החיים, דרמטיים, משתנים; ורק אנו, בני האדם, ברוב טיפשותנו, מנסים לשנות את כוחות הטבע.

ומה עם הארה? פעם חשבתי שלהיות מואר זה לאהוב את עצמך במלואך, שכל תהליך ההתפתחות מסתיים באותו הרגע כי אין עוד מי שצריך להתפתח. אחרי שפגשתי ודיברתי עם לא מעט אנשים שחוו הארה בחיים שלהם, אני יכול לומר שגם זה אינו נכון: יש עוד דרך לעבור גם אחרי ההארה (וגם אחרי המוות, אגב).

זה לא רק תסכול, אגב, שהוא מנת חלקם של המחפשים אחר האושר: המלחמה בטבע האמיתי של הדברים מתבטאת בצורות שונות בחיים שלנו, החל במריבות במערכות היחסים שלנו וכלה במחלות בגוף שלנו.

אז למה כן אפשר לקוות? שנדע לקבל את הטבע האמיתי שלנו, של החיים: רועשים, משתנים, לעתים שמחים ומלאים ולעתים כואבים וריקים. זה השקט היחידי שאפשר לשאוף אליו: שקט ביחס למה שקורה, ביחס לסערות ולתנודות. להתמסר לסערה עד שמוצאים את עצמנו, פעם אחר פעם, בעין הסערה, המקום בו הכל שקט בעוד שהסערה נושבת סביבנו במלוא עוצמתה.