"רק בישראל: ראש היחידה לאכיפת בנייה לא חוקית גר בבית לא חוקי", אמרה הכותרת שלשום בעיתון "הארץ". הכותרת מהווה קיצור מעט בעייתי של האמת: עו"ד אבי כהן הוא ראש היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה במשרד האוצר (הוא אינו אוכף בנייה בלתי חוקית, אלא את החוק האוסר על כך). אבל מעבר לכך, הסוגיה היא אותה סוגיה: זה שאחראי לוודא שתושבי המדינה הזו בונים לפי החוק, מתגורר בהתנחלות פלגי מים, יישוב לא מוכר ולא חוקי שנבנה ברובו על קרקעות פרטיות של פלסטינאים.
התוודעתי לכתבה הזו בעקבות שיטוט בפייסבוק. מספר אנשים שיתפו את הידיעה וכמו העורך שקבע את הכותרת שלה, גם הם הזדעזעו מכך שאדם עושה בעצמו את מה שמתוך תפקידו עליו לאסור. "רק בישראל" היה ביטוי ההלם שחזר על עצמו פעם אחר פעם.
אני חושב שאין שום סיבה של ממש להזדעזע, ולמעשה, כל אלו ששיתפו את הידיעה באותו הזעזוע, אינם שונים בהרבה מעו"ד כהן. גם אם איננו גרים בהתנחלויות ואיננו מחזיקים בתפקיד זהה לשלו (ותפקיד כזה יש אחד בלבד, כמובן), הרי שכולנו מאופיינים באותה תכונה: אומרים לאחרים מה לעשות וכיצד לחיות, בעוד שאנו לא מיישמים זאת בחיים שלנו אנו.
אפשר להגדיר תכונה זו בדרכים שונות. נדמה לי שהדרך המדוייקת ביותר לתאר אותה היא צדקנות, והיא כמובן מכילה לא מעט התנשאות. אני מאוד אוהב את הביטוי שקשור בהיפוך שלה – Walk your Talk, כלומר, תחיה את האמת שאתה מדבר.
בנקודה זו אני חייב להזכיר, כי באופן טבעי הרבה יותר קל לתת עצות לאחרים. כאשר אני רואה מישהו מהצד, הראייה שלי יכולה להיות יותר צלולה בהשוואה לראייה שלי את עצמי [הסיבה היא רגשית כמובן – הפחד שלי לאבד והפחד משינוי גדולים יותר כאשר מדובר בי עצמי מאשר באחרים (במרבית המקרים)]. אם אנו חכמים, אנו לומדים מהעצות שאנו נותנים לאחרים, מאחר וכל אחד הוא השתקפות של חלק מסוים בתוכנו.
הבעיה מתחילה כאשר מה שאנו אומרים לאחרים חורג מתחום העצה. כלומר, כאשר אנו מטיפים לאחרים, שופטים אחרים, יורדים על אחרים, מבקרים אותם, על כך שהם לא עושים/חושבים/מרגישים את מה שהם צריכים לעשות/לחשוב/להרגיש, או את מה שאנו חושבים שהם צריכים לעשות/לחשוב/להרגיש.
נהיגה כדוגמא
ראיית המציאות כהשתקפות של הפנימיות שלי היא אחד מאבני היסוד המנחים את הדרך שאני עושה כבר מעל ל-20 שנה. לכן, בכל פעם שאני מוצא את עצמי כועס על מישהו, מבקר אותו או מטיף לו, אני חוזר פנימה לבדוק היכן אותו החלק נמצא בתוכי. אחת הדוגמאות הטובות ביותר שאני יכול לתת לכך היא בזמן הנהיגה על הכביש.
בשנים האחרונות אני שם לב יותר ויותר, שכל מה שמעצבן אותי בנהגים אחרים, אני עושה בעצמי בסיטואציות אחרות. נהיגה איטית, סטיה פתאומית לנתיב אחר, ניסיון לצאת מהכביש המהיר למרות שאני כמעט עובר את היציאה, וכמובן, חוסר סבלנות וצפירות כלפי נההגים אחרים, הם דוגמאות להתנהגויות על הכביש שמעצבנות אותי. ברגעים מסויימים אני מפנטז להכניס את אותם הנהגים המתנהגים כך לתוכנית חינוך מחדש (על הכביש ובכלל). אבל ככל שאני מוכן לראות את עצמי כפי שאני באמת, אני מזהה שגם אני מתנהג כך במצבים מסויימים – ואין לי שום חזק להכניס אותי לתוכנית חינוך מחדש.
הראיה של הדברים עושה אותי יותר ויותר סבלני ועדין, עם עצמי ועם הנהגים האחרים. אני פחות כועס עליהם שהם מתנהגים כך, כי גם אני מתנהג באותו האופן.
בעודי כותב את המילים הללו אני נזכר בכל אותם מקרים בהם אנשים שיצאו נגד הומוסקסואליות, התגלו כהומואים בעצמם. זו דוגמא נוספת לאותה תכונה עליה אני כותב בטור זה – יוצא נגד אחרים בעודי דומה להם בעצמי.
ידיעה זו על עו"ד אבי כהן היא בסך הכל דוגמא לתכונה שיש בכולנו. כל אלו שמזדעזעים ממנו על כך שהוא כזה צריכים לחזור ולהסתכל על עצמם. למעשה, כולנו.
