השתקפות השבוע: בעיה ושמה הכחשה

אחת התופעות שמוציאות אותי מכליי בחודשים האחרונים הם כל אותם אנשי רוח, חלקם מתקשרים וחלקם מגדירים את עצמם כמורים וכמטפלים, התומכים בדונלד טראמפ. אנשים הטוענים שהוא בא מהאור, שהוא מנהל מבצעים סודיים להצלת ילדים חטופים ממנהרות, שהוא ממגר את החשיכה שהיתה יורדת על כולנו אילולי הוא היה בשלטון, שהוא המושיע של העולם ושאוטוטו, למרות שהוא הפסיד בבחירות, הוא בעצם ניצח ויישאר בשלטון.

אותם אנשים מתעלמים משורה ארוכה מאוד של דברים נוראיים שהאיש הזה עשה – מעשרות נשים שהתלוננו נגדו על הטרדה מינית; מהעלייה של הגזענות והאנטישמיות בארצות הברית בזמן הכהונה שלו, אותה הוא עודד במילותיו שלו; מההפרדה שהוא כפה על מקסיקנים שניסו לעבור את הגבול לארצות הברית מהילדים שלהם, מהכליאה שלהם במחנות בתנאים ירודים ומהעובדה שיש מעל ל-200 ילדים שלא ידוע עד היום מי ההורים שלהם; מכך שהוא אסר על טרנסג'נדרים לשרת בצבא האמריקאי; מכך שהוא ביטל כמעט כל הקלה שיצר ברק אובמה ביחסי ארה"ב-קובה ובכך תרם לרעב ההמוני שיש כיום בקובה (ממנו סובלים גם בני משפחה שלי); מהעובדה שהוא עודד מהפיכה אלימה נגד הקונגרס האמריקאי והביא למותם של חמישה בני אדם; ועוד. הם גם מתעלמים מכך שהוא הפסיד בבחירות, כמובן, מכך שכל בתי המשפט בארצות הברית דחו את הניסיונות שלו לערער על התוצאות, שהכל אושר בקונגרס (חרף ניסיון ההפיכה), ושהוא עצמו כבר הודה בהפסד.

כיצד אנשים מסוגלים להכחיש באופן הזה את המציאות, להיתפס בסיפורים הזויים שמפיצים ברשתות חברתיות כאלה ואחרות? במשך הרבה מאוד חודשים לא הצלחתי להבין את זה. במיוחד כשמדובר באנשי רוח, שאמורים לעזור לשנות את העולם. כיצד אנשים כאלה מסוגלים להכחיש כך את המציאות?

השאלה האחרונה שלי היא תמימה וילדותית, כמובן. העובדה שאדם מצא במסע רוחני אינה אומרת שהוא רואה נכון את המציאות. למעשה, כולנו רואים את המציאות דרך הפילטרים שלנו, כלומר דרך בעיות רגשיות לא פתורות, ולזהות מה באמת קורה במציאות זה עניין מאתגר. הנה דוגמה: ידוע שאנשים שהיו רגילים לקבל מכות בילדותם עשויים לגדול להיות מבוגרים מכים. לכאורה הם אמורים לדעת שזה כואב ולהתנהג אחרת, אבל אם אתה רגיל שאהבה=כאב, אז אתה עשוי להכאיב כשאתה אוהב.

אבל השאלות הללו עדיין מעסיקות אותי, ובשבוע האחרון יותר מתמיד. זה כל כך מכעיס אותי ברגעים לקרוא דברים שאנשי-רוח-תומכי-טראמפ כותבים, שאני מבין שיש פה משהו שאני חייב לברר עם עצמי. זה עיקרון יסוד בדרך בה אני הולך, בה המציאות אני לומד ומלמד שהמציאות שלי היא השתקפות שלי: כל מה שאני מזהה באחר, קיים גם בי.

אז מה אני מכחיש? מה אני תופס כמועיל לי בעודו למעשה מזיק לי?

אתמול, בטיפול שקיבלתי, פתאום הבנתי. נזכרתי בדברים שאמרה לי אילנה רוגל על ההתמכרות שלי לסוכר, על כך שכאשר אני אומר "זה טעים לי", זה לא באמת טעים לאיברים הפנימיים שלי. על כך שלמרות שאני אומר "אני אוהב עוגה/גלידה/קצפת", זה לא באמת טוב לי, או כדבריה, האוכל הזה לא באמת אוהב אותי.

למדתי בגיל צעיר שמתוקים מבוססי סוכר הם ההצלה שלי מכאבים עמוקים, מתחושה של בדידות, מחוסר אונים. לפעמים, כשאני מרגיש משהו כזה, אני מזדרז להציל את עצמי מאותם הרגשות ונעזר בידידי הטוב, המושיע שלי, דונלד טראמפ. סליחה, סוכר לבן. לכמה דקות אני מרגיש טוב, הכאב נעלם, אני לא לבד, חמים ונעים לי. עד שמגיעה נפילת הסוכר ואני צריך מנה נוספת.

אני כמובן יודע שיכולות להיות עוד סיבות לכך ההכחשה מעצבנת אותי כל כך. אבל לעת עתה, אני מתמקד בהבנה הזו, שהיתה כל כך משמעותית עבורי. מה זה אומר? אני חוזר לטפל בהכחשה שלי, בשימוש שאני עושה בסוכר לבן (וגם בקמח, יש להודות) כדי להציל את עצמי, הצלה שרק פוגעת בי, בעודי מכחיש את ההשפעה האמיתית של אותם המרכיבים עלי, מתעלם מקולות המדברים בתוכי ואומרים לי "זה לא טוב לנו".

אז הבנתי, חוויתי יותר נכון, מדוע התמיכה של אנשי רוח בטרמאפ כל כך מעצבנת אותי. לפחות סיבה אחת. כך אני לא נשאר רק בכעס/תדהמה שיש לי מהמציאות, אלא לומד ממנה ומתפתח.

אני מודע לכך שאני עלול לגלות בהמשך הזמן שטעיתי כל הזמן, שטראמפ רק עשה טוב והשתיקו אותו, ושאולי כעסתי מתוך הסיפור האישי שלי ולא ראיתי נכון את המציאות. אבל בנקודה הזו בזמן אני בטוח שאני רואה נכון. זה אולי מתנשא, ואולי פשוט האמת.