כשראיתי את הריאיון עם ענבל אור, הבנתי אותה. אפילו כתבתי על זה כמה מילים בדף שלי בפייסבוק, שהצליחו לרגש ולעצבן כמה וכמה אנשים. חלק התרגשו מהחמלה שלי, חלק התעצבנו ממנה. איך זה יכול להיות שאני מגן עליה, היו ששאלו אותי. אבל אני בכלל לא עסוק בהגנה עליה, אלא בעיקר בלמידה ממנה. במקרה זה, אני מכיר את השיעור ו(יחסית) חי איתו בשלום; ולכן המורה, כלומר ענבל אור, לא מכעיסה אותי.
כך אני מתייחס למציאות שלי: השתקפות מלאה של עולמי הפנימי, ביטוי מלא ומדויק של האמונות, הרגשות והזיכרונות שיש בתוכי, של מערכת היחסים שלי עם עצמי. אני לא חושב, אגב, שהמציאות היא כזו רק בשבילי: המציאות של כל אחד היא השתקפות מלאה ומדויקת של עולמו הפנימי. לכן, גם כאשר כמה אנשים פוגשים את אותה מציאות – למשל, הריאיון עם ענבל אור – כל אחד רואה בה משהו אחר, ואופן התגובה הרגשית של כל אחד מעיד יותר מכל על הדרך אותה עליו לעשות.
אם אני פוגש מישהו – מוכר או אנונימי, זה לא משנה – שבפעולה שלו מעצבן אותי, מכעיס אותי, מרגיז אותי או מתסכל אותי, זה סימן שעליי לחזור פנימה, אל עצמי. המטרה בחזרה פנימה היא לפגוש את החלק בתוכי שמתנהג באותו האופן, ודרך החשיפה להביא ריפוי לתוכי. ככל שהמקומות הפגועים בתוכי מתרפאים, האנשים שבעבר הכעיסו אותי, מפסיקים להכעיס. זו הדרך שלי ליצור בתוכי את אותו השקט שרבים כל כך, בדרכים רבות כל כך, מחפשים להגיע אליו.
כאשר כתבתי את מה שכתבתי על ענבל אור, התייחסתי להתמכרות שלה לקניות, אבל שמתי בצד תכונה בולטת אחרת – העיוורון שלה, שהביא לפגיעה באנשים רבים כל כך. התגובות שקיבלתי גרמו לי להבין שזה חלק חשוב שכדאי מאוד להתייחס אליו, ולא להתעלם ממנו (כשם שענבל אור מתעלמת מחלקים מסוימים במציאות, כך גם אני. הנה עוד חלק מההשתקפות).
לכן החלטתי שאת הטור הראשון במדור החדש השתקפות השבוע אני מקדיש לעיוורון של ענבל אור ולשימוש שלה בכוח שלה – לרעה.
כוח המילים והשתיקה
הכוח של ענבל אור היה ברור: היא מכרה לאנשים דירות והבטחות, והשתמשה בכספים שלהם ובנכסים שהיו לה באופן לא הוגן, לא מוסרי, וכפי הנראה, גם לא חוקי. זהו כוח שלרובנו אין, אז כיצד היא יכולה להיות השתקפות שלנו?
זה אחד הסודות החשובים בכל הקשור להשתקפויות: הן תמיד מדויקות, אבל הן לא בהכרח עובדות 1:1. ענבל אור אינה משקפת את אשת הנדל"ן בתוכי שמרמה את הלקוחות שלה; אבל היא כן משקפת דמות בתוכי, חלק ממני, מקום בו יש לי כוח על עצמי ועל אחרים, ואת האופן בן אני משתמש בכוח הזה.
הדוגמה הטובה ובמוכרת מכולם היא ביקורת עצמית: זהו הסוג הנפוץ ביותר של שימוש לרעה בכוח. אנו רואים את עצמנו, התנהגויות שונות, מחשבות, רגשות, חלומות, ויורדים על עצמנו, מאשימים את עצמנו, כועסים על עצמנו. הראייה העצמית היא כוח, ואנו משתמשים בכוח הזה לרעה כאנו פוגשים חלקים בעצמנו שאיננו אוהבים, שאנו מפחדים מהם.
אגב, בניגוד למה שאנו מורגלים לחשוב, ביקורת עצמית היא גם הרמאות הפנימית שלנו.
אותו הכוח בא לידי ביטוי גם במערכות היחסים שלנו – כאשר אנו מבקרים, מאשימים ובאים בטענות לאחרים, אנו משתמשים בכוח הראייה שלנו את האחרים לרעה. להגיד למישהו "נפגעתי ממה שאמרת לי, זה הכעיס אותי, אני לא מבין למה דיברת אלי ככה", זה שימוש נכון בכוח; להגיד למישהו "פגעתי בי, אתה אידיוט, מטומטם, אל תדבר אלי ככה", זה שימוש פחות נכון באותו הכוח בדיוק.
יש לנו כמובן עוד "כוחות" על עצמנו. אני מכיר אנשים שדוחים את ההליכה לשירותים במשך שעות ארוכות, אחרים שלא אוכלים ולא שותים. אלו דוגמאות לשימוש לרעה בכוח שיש לנו – במקרה זה, בכוח הבחירה. יש אנשים שבאמצע מריבה יכולים להשתתק ולא להגיב, ולהשאיר את הצד השני חסר אונים ומתוסכל; זו דוגמה נוספת לשימוש לרעה בכוח, במקרה זה בכוח הדיבור.
עיוורון לצרכים ולרגשות
נדמה לי שהעיוורון של ענבל אור היא התכונה שעוררה הכי הרבה כעס; לפחות כך היה בתגובות לפוסט הראשון שכתבתי בנושא. זו תכונה מעצבנת, ללא ספק, במיוחד כאשר רואים אישה שעיוורון שלה הביא לפגיעה באנשים.
רובנו, כאמור, לא פועלים באופן הזה, ואין לנו את היכולת להשפיע כך על החיים של אחרים. אבל אין זה אומר שהראייה שלנו צלולה. למעשה, העיוורון זו תכונה נפוצה מאוד בכולנו.
כתבתי מקודם על הימנעות מאוכל, שתיה וכד' – זו דוגמא גם לעיוורון שיש לנו ביחס לגופנו, ביחס להשפעה שיש להתנהגות זו על איברי גופנו, על הסבל שהם סובלים כאשר אנו לא נענים לצרכים שלנו. זה נכון גם במקרים של אכילת יתר, אכילה של דברים שאינם טובים לנו וכד' – אנו עושים את מה שטוב לנו, אבל מתעלמים ממה שטוב לגוף שלנו.
העיוורון יכול להתבטא גם במערכות היחסים שלנו. עד כמה אנו רגישים לאנשים החיים סביבנו? שמים לב למסרים המועברים בין המילים? עוצרים ובודקים מה הם מרגישים, חושבים, צריכים? עד כמה אנו רגישים לעצמנו, לרגשות שלנו, למחשבות ולצרכים שלנו?
כאשר אנו מקבלים החלטות, האם אנו מתחשבים גם בהשפעה שלהן על אנשים אחרים, האנשים מסביבנו, שחיים איתנו? אני מכיר זוג שהשקיע את כל ההון שהיה לו – והון שלא היה לו – כדי לבנות בית עצום ממדים, שענה על פנטזיות לא ממומשות אבל לא הגשים צרכים של ממש. בסופו של דבר הם קרסו תחת עומס החובות וההתחייבויות, נאלצו למכור את הבית במחיר הפסד, ונשארו עם חובות כבדים, שלא רק משפיעים לרעה על העתיד שלהם אלא גם על העתיד של כל הילדים שלהם. זו דוגמה נוספת לעיוורון, מצומצמת יותר ביחס לדוגמה של ענבל אור ונפוצה הרבה יותר.
כולנו למעשה עיוורים – ביחס לגוף שלנו, לרגשות ולמחשבות שלנו, ביחס לאנשים סביבנו. בגלל זה ענבל אור מעצבנת אותנו – אנו דומים לה יותר משאנו רוצים לחשוב.
לרפא את הפגיעה
כאשר מתחילים לחקור את ההשתקפויות שלנו, חשוב לזכור שני דברים:
- לבודד את התכונה שמקפיצה אותנו יותר מכל באחר, ולהתחיל לבחון את קיומה אצלנו בכל התחומים וההיבטים של החיים שלנו. אדם המקמץ בכסף יכול לעצבן אותי, כי אני מקמץ במחמאות, בעוד שעם כסף אני דווקא נדיב.
- לזכור שכל תכונה, פוגענית ככל שתהיה, נובעת מכאב, פחד ואי הבנה. הרעיון בתהליך הזה אינו להעביר את הכעס שלי מאחרים אל עצמי – אלא לעבור דרך הכעס, לגלות את הפגיעה המניעה את דפוס ההתנהגות הזו, ולרפא אותה. ככל שהפגיעה מתרפאת, הלב נפתח וההתנהגות משתנה.
