החיים. היה לי נושא מגובש לטור הזה, משהו שקשור בכך שכל ויכוח הוא בעצם הסכמה. הבנתי את זה השבוע בשיעור של קבוצה שאני מלמד, והחלטתי לכתוב על כך. אבל אז הגיע בוכריס, ושוב למדתי שאסור לתכנן תוכניות אלא להיות במה שקורה. אז הטור על הוויכוחים יחכה לפעם אחרת, והשבוע הטור הזה עוסק בתא"ל אופק בוכריס. כלומר, בעובדה שהוא נמצא בכולנו.
אבל איך בדיוק? זו השאלה שאני שואל את עצמי בימים האחרונים, מאז עסקת הטיעון והקמפיין היצירתי שיש ברשת נגד העיסקה. הרוב הגדול של האנשים אינו מנצל מינית אנשים אחרים (אני רוצה להאמין), אבל השתקפות היא השתקפות: היא אינה עובדת בחלק מהמקרים על חלק מהאנשים. כל מה שאני פוגש במציאות שלי הוא השתקפות שלי, וכל מה שמעצבן אותי הוא השתקפות שכדאי לי מאוד לעצור וללמוד ממנה. ומאחר והסיפור עם בוכריס מעצבן כל כך הרבה אנשים, מן הראוי לעצור וללמוד מההשתקפות שלו.
אבל מה בדיוק? נזכרתי בפגישה שהיתה לי השבוע עם התזונאית אילנה רוגל. האופן בו היא תיארה את היחסים שלי עם הגוף שלי, כפי שהם באים לידי ביטוי באוכל שאני אוכל, בשעות שאני אוכל אותו ובכמויות שאני אוכל אותו; יש ביחסים הללו הרבה ניצול, או כפי שאני אוהב להגיד, Use & Abuse. נכון, זה לא קשור במין, אבל זה חלק מהעניין עם השתקפות: אני לא בהכרח זהה להשתקפות שלי. אחרי הכל, איני תא"ל בצבא (שוחררתי בדרגת רב"ט), אני לא נשוי (לאישה) ואין לי ילדים, ואני לא נמשך לנשים (או מנצל אותן מינית). ובכל זאת, ישנו חלק ממני, דמות, גבר פנימי, מקום בו אני מנצל את גופי ואת עצמי.
וזה הדבר שאני מציע לכולכם לעשות: לעצור ולבחון היכן אתם מנצלים את עצמכם, והיכן אתם מנצלים אנשים אחרים. אה, והיכן אנשים אחרים מנצלים אתכם. בכל פעם שאני בודק השתקפות שיש לי, אני בוחן את הדברים בשלושת הרבדים: היכן אני עושה זאת לאחרים, היכן אחרים עושים זאת לי, והיכן אני עושה זאת לעצמי. וכאשר אתם בוחנים זאת, בחנו את כל ההבטים של מערכת היחסים, לא רק בהבט המיני.
הבוס אוסר עלי לקחת הפסקה במהלך יום העבודה?
ההורים דורשים ממני לעשות בבית דברים שהאחים/אחיות שלי אינם נדרשים לעשות?
אני מקבל שכר מועט עבור עבודה שבעבר עשו אותה שני אנשים?
אני מנצל את אחי הקטן שיעשה בשבילי דברים שאני לא רוצה לעשות?
אני מכריח את הגוף שלי לאכול דברים שאינם טובים לו ו/או בשעות שאינן טובות לעיכול?
אני הולך לישון מאוד מאוחר ולא ישן מספיק בלילות?
כל אלו הם מצבים, התנהגויות, שיש בהן מימד של ניצול, והם רק דוגמאות ספורות למצבי ניצול שעלו במוחי בעת שכתבתי את הפוסט הזה. למעשה, כולנו מנצלים ומנוצלים ברמה כזו או אחרת, וגם אם אלו מצבים חוקיים, שאיש לא יעמיד אותנו לדין בגללם, הם עדיין יוצרים כאב, סוגרים עוד יותר את הלב ומעלימים את שמחת החיים ולא פעם את עצם הרצון לחיות.
מה עושים כאשר ישנן תשובות? מתחילים להיכנס לעומק. אפשר להישאר ברובד הראשוני, השטחי, בו אנו נוטים לקטלג התנהגויות כאלה בתור "רעות" או "לא טובות" או "זקוקות לריפוי"; ואפשר וכדאי להיכנס לרבדים העמוקים יותר, שם נגלה כי זה כאב ופחד היוצרים התנהגויות כאלה, וכדי להביא לשינוי מה שעלינו לעשות הוא להביא אהבה וריפוי אל מקומות פגועים אלו בתוכנו.
אי צדק הוא גם השתקפות
הסיפור עם בוכריס מעצבן לא רק בגלל מה שהוא עשה אלא גם בגלל עסקת הטיעון עצמה. העובדה שהוא יצא עם עונש פעוט אל מול אנשים אחרים, שעשו דברים קטנים יחסית וקיבלו עונשים גדולים יותר, מקוממת הרבה אנשים. היכן הצדק, זו השאלה, וזו שאלה שאני נוטה להזדהות איתה.
אני חושב שזה נוגע באחד התסכולים האנושיים העמוקים ביותר. כיצד פעם אחר פעם, לאורך ההיסטוריה וגם בהווה, אנשים שעושים דברים רעים יוצאים בזול או בשלום, ואילו אנשים טובים לא פעם משלמים מחיר כבד על דברים שהם עשו. פעם שאלו את טוהר את השאלה הזו, והם אמרו לנו שאם העולם היה מתנהל לפי השיפוט שלנו, הוא היה כמעט ריק מתושבים; למעטים היתה הזכות לחיות בעולם הזה, לפי הסטנדרטים שלנו.
זה נכון. אני מכיר את השיפוטיות שלי ואת העדר החמלה ברגעים מסויימים כלפי אנשים מסויימים. אם הקולות הללו היו יוצרים את המציאות, היה הרבה יותר מקום פנוי בכדור הארץ. עם זאת, אני יכול להבין גם את הכעס סביב בוכריס, ואני שואל את עצמי, כיצד אי צדק זה הוא השתקפות.
בעודי שואל את השאלה אני רואה תשובה: אם זה מעצבן אתכם, כדאי לחזור פנימה ולבחון את בית המשפט הפנימי. כולנו – ואני מוכן להסתכן בהכללה – שופטים את עצמנו בחומרה על דברים פעוטים, לא פעם חסרי משמעות. אני מלווה אנשים במסע שלהם כבר שנים רבות ורואה את זה שוב ושוב (ודרכם גם בתוכי), כיצד אנו מחמירים עם עצמנו על התנהגויות, מעשים, רגשות, אמונות ומחשבות, שאין סיבה ממשית לשפוט.
אני מבין את הכעס במקרה זה, את הרצון שהרעים האמיתיים יקבלו עונש מותאם לחומרת המעשים שלהם. אבל יותר מכל אני חושב, שעלינו ללמוד להיות יותר חומלים לעצמנו במקומות ובפעמים ובזמנים בהם החמלה נדרשת, אבל אינה קיימת.
