השבוע עברה בקריאה טרומית הצעת החוק של ח"כ אילן גילאון, המשווה בין קצבת הנכות – כ-2,400 שקלים – לבין שכר המינימום, כ-5,000 שקלים. ח"כ גילאון מנסה להעביר את הצעת החוק הזו כבר מספר שנים וזו הפעם הראשונה שהוא מצליח, וזאת בניגוד לעמדת הממשלה, לפיה אין תקציב למימוש החוק (6.8 מיליארד שקלים) ולכן אסור להצביע בעד הצעת חוק זו.
יש במדינה הזו כסף, ואם היה רצון של ממש, אפשר היה למצוא את התקציב לכך, תוך שינוי סדרי עדיפויות כאלו ואחרים. כל זה גרם לי לחשוב על משפט שאני מכיר היטב – "אין לי כסף" – ועל השימוש שאנו עושים במשפט זה, ועד כמה באמת הוא נכון או לא.
שאלה של פחד ואומץ
לפעמים, כשאני רוצה לקנות משהו ב-100 שקלים, אני נעצר. זה יקר ואין לי כסף לזה, אני אומר לעצמי. יום אחרי אני יכול לקנות כמעט מבלי לחשוב על כך משהו שעולה 200 שקלים. מכירים את הדואליות הזו?
אני מכיר אותה היטב. גדלתי בסביבה שמתנהלת בדואליות הזו עד היום, ואני מזהה אותה לא רק בתוכי אלא גם באנשים רבים שאני פוגש במהלך חיי הבוגרים. על דברים מסוימים אין לנו בעיה להוציא כסף, על דברים אחרים אנחנו לא מוציאים בטענה ש"אין כסף". אני מכיר, למשל, אנשים שיגידו שללכת לטיפול עבור עצמם "זה יקר", אבל ישקיעו בלי להסס את אותו הסכום בארוחה במסעדה.
הדואליות הזו מלמדת אותי שיש כסף; שקיומו או העדרו של הכסף אינו הסיבה שבגללה אנו מוציאים או לא מוציאים כסף. אז מה הסיבה האמיתית? היא משתנה ממקרה למקרה, מאדם לאדם.
לפעמים, "אין לי כסף" אומר "אני לא רוצה להשקיע בזה".
לפעמים זה אומר "אני לא ראוי לזה".
פעמים אחרות זה אומר "אני מפחד".
לפעמים זה אומר "אני לא רוצה ואין לי אומץ להגיד את זה".
לפעמים זה אומר "אני מרגיש שאני אמור לתת יותר ממה שאני מקבל".
ויש פעמים, לא רבות, בהם משמעות המשפט "אין לי כסף" היא "אין לי כסף". בדרך כלל, במצב כזה אין לי כסף לרכוש משהו ב-100 שקלים וגם לא ב-200 שקלים.
האמת היא שער לחופש
הכעס שמעוררת עמדת הממשלה נגד הצעת החוק הזו אינו קשור רק בהזדהות עם המצוקה הכלכלית של הנכים; הוא מתעורר כי השלטון הפנימי שלנו אינו אומר אמת כאשר התגובה לרצונות השונים שלנו היא "אין כסף". אנו כועסים כי אנחנו יודעים שאין אמת במשפט הזה.
אם אתם חלק מאותם אנשים שהמשפט הזה מכעיס אותם, בין אם הוא מגיע מהממשלה ובין אם מאנשים ביום יום שלכם, זה זמן טוב לעצור ולבדוק את עצמכם מחדש. כאשר אתם אומרים לעצמכם את האמת המסתתרת מתחת למשפט "אין כסף", אתם לוקחים אחריות עמוקה יותר, משתחררים מתחושת אי הנוחות הקיימת כאשר אנו אומרים חוסר אמת (גם אם זה "רק" לעצמנו), ומאפשרים לעצמכם הזדמנות להתבונן בדברים מחדש.
אם מתחת ל"אין לי כסף" מסתתר "אני לא רוצה להשקיע בזה"' הכנות מביאה לתחושה של הקלה וחופש.
אם התחושה "אני לא ראוי" מניעה אותי למרות שמדובר במשהו שאני רוצה, זו הזדמנות לטפל בתחושת ה"לא ראוי" כדי לאפשר לעצמי את מה שטוב לי.
אם הפחד הוא שמניע אותי לא לעשות משהו, אני יכול לבחון האם זה באמת הדבר הנכון (לא) לעשות. אם אני בכל זאת רוצה לעשות זאת אבל מפחד, אני יכול לברר עם עצמי מה באמת מפחיד אותי, ודרך זה למצוא את הדחף שחסר בי.
אם מה שחסר לי זה אומץ, להגיד לעצמי את האמת זו התחלה טובה – וראויה מאוד.
אם אני מרגיש שאני אמור לתת יותר ממה שאני מקבל, אני יכול לוותר על הפעולה או למצוא דרך חלופית בה אני ארגיש שהנתינה והקבלה מאוזנים.
ואם באמת אין לי כסף, אני יכול לחזור ולעשות עם עצמי עבודה: אם זה חשוב לי, אני יכול למצוא את הדרך ליצור שפע גדול יותר ולעזור לעצמי להגשים יותר מהרצונות שלי. זה לא תמיד קל, אבל זה אפשרי. זו זכותנו.
