התנועה הטבעית של הלב

זהו חיבור מחדש של חלקים אשר נפרדו, של פיצולים אשר נוצרו לפני עידנים רבים. חלקם בעולם זה, במימד זה, אחרים נוצרו בעולמות אחרים, במימדים אחרים. זמנים אלו הם זמנים שבהם מתאפשרת תנועה אשר מחברת, לוכדת מחדש, מאפשרת העברה של חוטי זהב וכסף, אשר כמו תופרים מחדש חלקים נישמתיים-אנרגטיים זה לזה, באופן אשר ממזג אותם והופך את המכלול ליותר ויותר מלא, יותר ויותר מאוחד

במובן מסויים אין זה דבר מה חדש, שכן תהליך התפתחות הוא בטבעו תהליך של חיבור מחדש. אבל זמנים אלו הם שונים ממה שמתרחש באופן רגיל, שכן התנועה כולה, של האנרגיה כולה בעולם זה, ממוקדת סביב חיבור מחדש.

האפשרות לחוות, לראות, להרגיש, לרצות, לזכור ולהיזכר במה שהיה, היתה קשה עד בלתי אפשרי לממש קודם לכן. גם בתוככם, ביניכם לבין עצמכם, גם זה עם זו, וגם בין העולם הזה לבין עולמות אחרים.

התהליך הזה, שאמנם לא באמת יסתיים ככל ששנה זו תסתיים, נמצא בעיצומו. בין אם בני אדם רוצים בכך ובין אם לא, החיבור מחדש הוא תהליך בלתי נמנע. הוא מתהווה גם כאשר בני אדם מודעים לכך וגם כאשר לא, גם בתוככי בני אדם אשר בוחרים במודע להתפתח וגם בקרב בני אדם אשר אינם מעוניינים בכך. אך ההשפעה היא באופן טבעי שונה, וההשלכות שלה הן שונות, שכן אלו אשר בוחרים במודע בהתפתחות, יש בהם את היכולת להתמסר אל תהליך זה, אל דינמיקה זו, לחוש אותה, ליהנות ממנה ולהרוויח במובן הכולל את מה שכל זה בא לתת. יש את אלו אשר אינם מודעים לכל זה, וכתוצאה מכך הם מעמיקים את הפיצול.

להיאחז במה שקיים

באופן שהוא מעט פרדוקסלי, התהליך הזה מעורר התנגדות רבה. ההתנגדות הזו, אתם חווים אותה ופוגשים אותה לעיתים בתוך עצמכם ופעמים רבות בעולם סביבכם. יש נטייה הולכת וגוברת של בני אדם להעמיק חומות, לבצר את הגבולות ולדאוג שיהיו הפרדות שאי אפשר להתעלם מהם. גבולות המפרידים בין שלי לשלך, גבולות אשר אינם מבוססים על ביטחון עצמי, על הערכה עצמית, אלא גבולות אשר מבוססים על פחד, על אימה של ממש.

דיברנו לפני זמן מה על כך שהאנושות נמצאת בסוג של התקף חרדה, ומצב זה לא השתנה. איננו מציינים זאת כדי להעיד שיש כאן מן הבעיה, שכן זו אינה בעיה, זו המציאות, והמציאות היא שהאנושות נמצאת בהתקף חרדה אל מול העובדה שאתם מאבדים שליטה, מאבדים את המוכר, מאבדים את היכולת לומר ‘זה שלי’, ‘זה אני’, ו’זה רק אני’ ו’זה רק שלי וזה לא שלך’. אתם מאבדים את היכולת להתחרות, להילחם, להתווכח, להיאבק זה עם זה, העובדה שאתם מאבדים את היכולת הזו, אובדן אשר מתהווה אט אט מתוך אותו תהליך של חיבור מחדש, עובדה זו מעוררת התנגדות עזה של פחד. זאת משום שבתוככם מצויה תחושה עמוקה מאוד, אמונה יסודית מאוד, אשר אומרת שבשביל להגן על עצמכם עליכם לשים גבול, שהעולם הוא איננו מקום בטוח ועליכם להגן על עצמכם ככל שאתם יכולים.

כאשר תהליכים עדינים אלו, שהם אינם לגמרי מודעים, של חיבור מחדש, הולכים ומתהווים, כך הולך ונחשף הפחד, כך הולכת ונחשפת האמונה האומרת ‘עלי להגן על עצמי, עלי לשמור על עצמי, עלי להיאחז במה שקיים’. לאחיזה הזו יש לה פנים רבות באופן שבו היא באה לידי ביטוי. אתם נאחזים בדעות, אתם נאחזים באופן בו הדברים צריכים להיות, ומנסים לכפות את התפישה שלכם על המציאות ככל שאתם יכולים.

דבר זה מוביל פעמים רבות לוויכוחים, למריבות ולמלחמות של ממש, ואלו ויכוחים, מריבות ומלחמות ביניכם לבין בני אדם אחרים באותה המידה שהם מתקיימים ביניכם לבין עצמכם. אתם מנסים ככל שאתם יכולים לשלוט באופן שבו הדברים מתנהלים, כדי לכוון את הדברים אל המקום שאליו אתם רוצים שהם יגיעו, מבלי להבין שפעמים רבות הרצון הזה ממש מקורו בפחד ובראייה חלקית של המציאות.

הכל קורה לטובה

למעשה, באופן שאנו איננו יכולים שלא להדגיש אותו, מה שקורה הוא לטובתכם. גם אם מה שקורה מלווה בטלטלות, גם אם מה שקורה מלווה באובדן, מה שקורה הוא לטובתכם. הוא לטובתכם משום שעליכם פעמים רבות להישאר בלי מה שהיה כדי לאפשר מקום למה שיכול לקרות. עליכם פעמים רבות להתפשט מתחושות של שליטה, של בעלות בית, של יכולת השפעה, של כוח, של עוצמה, פעמים רבות זה מה שעליכם לעבור. לחוות חוויות של חוסר אונים, של חוסר השפעה, של חוסר שליטה, של חוסר קשר, בשביל ללמוד כיצד מציאות מתנהלת באמת; לא מתוך מקום של שליטה, לא מתוך מקום של קביעה, של כפייה, אלא מתוך מקום של שיתוף פעולה.

כאשר רצונות שונים מתמזגים זה עם זה נוצר שיתוף פעולה, כאשר בני אדם שונים נפגשים זה עם זה נוצר שיתוף פעולה. אבל בשביל שייווצר שיתוף פעולה, בשביל שתוכל להיות אותה הגשמה, אותו ביטוי עצמי שבני אדם מחפשים, בשביל שזה יקרה עליכם להיות יותר גמישים, יותר פתוחים, יותר בוטחים, מידה יותר גדולה של אמון נדרשת. אל מול כל זה עומד אותו הפחד אשר אומר ‘צריך לסגור, צריך להגן, צריך להיזהר, כי אם לא תהיה זהירות ואם לא תהיה הגנה, אז בהכרח יהיה אובדן ובהכרח תהיה פגיעה’.

אתם רואים כיצד אחרים נהנים ממה שאין לכם, אתם פעמים רבות רואים וחווים הפסד, והדבר כמו מחזק את אותו הפחד שמתוכו אתם מסתכלים על המציאות. פחד אשר אומר ‘אני עשוי להישאר בלי, אני עשוי להישאר לבד, אני עשוי להישאר ללא כסף, ללא ביטחון, ללא אהבה, ללא תמיכה, ללא עבודה, ללא מקום מגורים, ללא חיבור לאלוהים, אני עלול לאבד את כל זה ולכן עלי לשמור על עצמי, לכן עלי להגן על עצמי’.

זו פעולה של חיבור אשר יוצרת תגובת נגד של פחד, האומר ‘בואו נעמיק את החומה, בואו נגן על עצמנו עוד יותר, העולם הוא מסוכן, העולם הוא מפחיד, העולם הוא משוגע ואי אפשר להתנהל בעולם כזה בחופשיות, בביטחון, בהתמסרות. אז צריך לשמור, אז צריך הגן על היכולות, על החוכמה, על הכישרונות, על האהבה, צריך להגן על מה שיש’.

כך אתם נכנסים, בין אם במודע ובין אם לא, לתוך משחק אשר לזמן מה מעמיק את ההפרדה, אשר יוצר דבר מה שהוא מנוגד למהותה של תקופה זו, יוצר התנתקות והיפרדות.

לבנות אמון פנימי חדש

אנו מתארים את כל זה, ואנו מודעים לכך שתיאור זה עשוי להגביר ייאוש. אבל אנו איננו מבקשים לייאש אתכם בתיאור זה, שכן מנקודת המבט שלנו כל זה הוא איננו מפתיע. תגובת נגד רגשית-קולקטיבית היא לעולם דבר מה אשר אמור לקרות, כאשר תהליכים מסוג זה מתנהלים.

ככל שהלבבות של בני אדם נפתחים, וההבנה שאתם קשורים זה בזה הולכת ומתהדקת, מתבהרת, כך עולה הפחד מנגד, אשר אומר שצריך לשמור ולהגן. במובן מה, תגובת נגד זו היא צפויה, ולמרות הפרשנות שאתם נוטים לתת למציאות זו, אין בכך כדי להעיד על בעיה. זו הזדמנות, יותר מכל, לבנות אמון פנימי חדש. לא אמון בעולם או בבני אדם או אמון באהבה או באלוהים או ברוח או ביקום או לא משנה באיזו מילה אתם משתמשים בשביל לתאר מהות זו שאתם חושבים שהיא נפרדת מכם; לא בזה עליכם לבנות אמון. אמון שלכם בעצמכם, ביכולת שלכם לתת ולקבל, ביכולת שלכם לאהוב ולקבל אהבה.

היכולת שלכם לתת יד, לקבל יד, בעודכם הולכים בדרך, היא תוצאה של האמון שלכם בלב שלכם, שכן זוהי התנועה הטבעית של הלב. הלב לעולם מניע אתכם לשיתוף פעולה, וככל שהלב שלכם נשבר כך הפסקתם לסמוך על התנועה הטבעית של הלב, התחלתם להיזהר ולהגן על עצמכם. פעמים רבות, למרות שהלב אומר לכם לנוע, להיפתח, לתת, לקבל, אתם סוגרים את הדלת מתוך אותו הפחד.

כך שאין פה עניין של בניית אמון בבני אדם אחרים או באנרגיות כאלו ואחרות; האמון צריך לחזור ולהיבנות ביניכם לבין הלב שלכם. אם תרצו, ביניכם לבין האלוהי שאתם.

משבר האמון של האנושות

האנושות אינה מצויה רק בהתקף חרדה, היא נמצאת גם במשבר אמון, והוא איננו חדש כלל וכלל. הוא ארוך וממושך, הוא נמשך כבר עשרות ומאות שנים, משבר האמון הזה. זמנים אלו הם זמנים של התאוששות במידת מה מאותו משבר אמון, אך הדברים הם שבריריים, נגדיר זאת כך, שבריריים ועדינים.

האם לסמוך על הלב? האם לסמוך על הלב אשר אומר ‘כן’, או להקשיב לפחד אשר אומר ‘לא’? זו השאלה שנשאלת בתוככי בני אדם בזמן זה שבו אנו נפגשים. על מי לסמוך, על הלב או על הפחד?

הלב, לכאורה, הביא פעמים רבות לאובדן ופגיעה. הייתם פתוחים וכאבתם ונפגעתם ואיבדתם, נתתם והפסדתם, נתתם ונשארתם בלי. אז מדוע לנסות, מדוע בכלל להעיז, מדוע לא לסגור את הדלת, לתת רק לסביבה הקרובה, להיות פתוחים רק עם הסביבה הקרובה, להרחיק את כל השאר, מדוע לא לחיות כך? זו איננה השאלה שאנו שואלים; זו השאלה שנשאלת בתוככי בני אדם בזמנים אלו.

יש בשאלה הזו עיוורון מסויים, שכן אינכם יכולים לסגור את הדלת לחלק ולהשאיר אותה פתוחה לאחרים. כאשר הבחירה היא לסגור את הדלת, היא נסגרת. כאשר אתם בוחרים שלא לסמוך על הלב, אתם אינכם יכולים לסמוך. חוסר האמון עשוי להתגנב אל כל מערכות היחסים, אל כל שיתופי הפעולה, ולהביא לסגירה יותר ויותר עמוקה של בן האדם בתוך עצמו, בתוך עולמו. כך שאי אפשר לחיות בגם וגם, גם לסגור וגם לפתוח. הבחירה צריכה להיות חד משמעית. האם לסמוך על הלב או האם לסמוך על הפחד, זו השאלה.

התשובה לשאלה הזו היא איננה שכלית והיא איננה חד פעמית, שכן גם אם הבחירה היא לסמוך על הלב, המשמעות של בחירה זו היא הצורך בריפוי של אותו חוסר אמון בסיסי פנימי.

חיבור מחדש עם אלוהים

אם זו הבחירה שלכם, לסמוך על הלב, כדאי לקחת בחשבון שצריך להיכנס פנימה אל אותו משבר אמון פנימי, שעבור חלק מבני האדם נמשך כבר כמה וכמה גלגולים. לחזור להכיר בקיומו של משבר אמון, לחשוף זיכרונות מגלגול זה ולעיתים מגלגולים קודמים אשר קשורים באותו משבר אמון. לתת ביטוי לרגשות הקיימים במקום זה, לקבל ריפוי לאותו המקום הרגשי הבסיסי הזה כדי לבנות מחדש יחסים של אמון.

מכל הדברים כולם, החיבור מחדש הוא בין האדם לבין אלוהיו. האלוהים הוא איננו אלוהים חיצוני, זו המהות האלוהית הפנימית שאתם קוראים לה הלב, ומשבר האמון הוא בין האדם לבין הלב שלו. החיבור מחדש אשר נעשה, אשר נדרש, הוא בין האדם לבין הלב, בין האדם לבין האלוהים שהוא.

אך כיצד זה יכול להיות, שהבחירה הפנימית הלבבית האלוהית היא להגיע אל עולם שהוא כה כואב? כיצד יכול להיות שהדרך הביאה אתכם פעמים רבות לכאב, לפגיעה, לאובדן, גם כאשר על פניו הלכתם בעקבות הלב? זו חלק מהשאלה אשר נשאלת בתוך בני אדם, חלק מהכאב, מחוסר האמון.

אנו נגיד על כך שזו מלכתחילה היתה הבחירה, ולא הבחירה של איזה מהות חיצונית, אלא הבחירה שלכם ברובד שאינכם זוכרים. לבוא אל עולם זה, לחוות מהו פיצול, כדי להתחבר מחדש. כך שהכל מתנהל באופן הזה, בדרך הזו, הלב במידה כזו או אחרת שבור, האמון שבור, והדרך שאתם עושים היא ללמוד לסמוך על עצמכם מחדש, להתחבר מחדש לתנועה הטבעית של הלב, להסכים ללכת בעקבותיה לאן שהיא לוקחת אתכם. זה אפשרי וזה כדאי, ובמובנים אחרים אין גם דרך אחרת, אלא לחזור לסמוך על מי שאתם.

אלו הם הדברים שלנו לפעם זו.

שמחנו,

אם כך שלום.

טוהר.