בשלב מסוים בטיפולים שאני עושה (בחלק גדול מהם), מגיעה השאלה הזו. בדרך כלל זה קורה אחרי שיחה על מה שהאדם מתמודד איתו וחווה אותו, על חוויות ורגשות ואמונות וזיכרונות, כאשר נוצרת בהירות ביחס למה מנהל את האדם שכדאי לרפא. בבהירות הזו, בחלק גדול מהפגישות שאני מקיים, נשאלת השאלה הזו. "אז מה לעשות?".
אנחנו מתוכנתים לעשייה, לפעולה. אני מגדיר זאת בתור תכנות במכוון, כי למדנו את הגישה הזו ואימצנו אותה. זה עולם זכרי, עשייתי, תחרותי והישגי. למדנו להתמודד, להתגבר, להילחם, לא להיכנע. למדנו שעשייה מביאה לשינוי.
לפעמים זה כמובן נכון. לפעמים יש מה לעשות. ללכת לטיפול זה עשייה, למשל. גם בתוך תהליך של טיפול יש מה לעשות, למשל כל מיני תרגילים שיכולים לעזור. אבל זה אינו העיקר, לפחות בדרך אותה אני לומד ומלמד.
העיקר הוא להיות. לזהות מה מניע אותי, מה מנהל אותי, ולהיות בתוך זה. להכיר את עצמי. למשל, אם בטיפול הבנתי שמנהל אותי רגש מסוים, ההמשך הוא לשים לב מתי אני מרגיש כך, אילו מחשבות באות עם הרגש הזה, אילו פעולות. לשים לב, ולהרגיש את מה שאני מרגיש.
לפעמים, מתוך זה, אני משנה את הפעולות האוטומטיות לפעולות נכונות יותר. לפעמים קורה משהו הפוך – מה שניהל אותי עד כה מתחזק, מתעצם, ואני חווה אותו יותר ויותר. זה עשוי להרגיש כמו הידרדרות, אבל למעשה זה סימן לריפוי. אני הופך להיות מה שאני מבקש לרפא, וכך זה משתנה.
טוהר תימצתו את כל זה לשתי שורות, שהם מסרו הבוקר בתקשור כתוב שהכנתי: "להסכים להיות בתוך מה שיש הוא שמאפשר למה שיש להתפתח. כאשר את מתאמצת לשנות את מה שיש, את מעמיקה את האחיזה של זה שאת אינך רוצה עוד".
להיות הוא חלק חשוב במה שכדאי לנו ללמוד. ההרגל לעשות כדי לשנות הוא חלק חשוב במה שכדאי לנו לרפא. כך אנו מחזירים את האיזון שהופר, בין הזכרי לנקבי בתוכנו, ופותחים פתח לחדש.
