להגיד מה אני מרגיש, מה עובר עליי. להיות מסוגל לשים את התחושות במילים וגם אם לא, לדבר על התחושות המעורפלות. העיקר, לא לשמור את הדברים בבטן. לא להסתיר, להכחיש, להעלים את מה שעובר עליי; את מי שאני.
כשחשבתי איך לפרק לגורמים את הדרך שאני עושה, חופש להיות, וכיצד מתוך זה להציג אותה, להסביר אותה, לדבר קיבל מהר מאוד מקום בפני עצמו. על פניו, לדבר ולבקש עזרה, הנדבך הרביעי בדרך הזו, דומים; אך יש עזרה שאיננה מילולית ואילו לדבר זה משהו חשוב בפני עצמו. כולנו מדברים, אבל זה העניין: לדבר באמת על מה שעובר עלינו, מעטים מאיתנו עושים.
אחד הרגשות הבולטים ביותר שגורמים לנו לשתוק הוא בושה. בושה במה שעובר עלי, אמונה האומרת שאני לא בסדר, או שמה שעובר עלי לא בסדר. בדרך כלל אנחנו מאמינים שאנחנו היחידים שעוברים את זה: היחידים שכועסים כל כך, היחידים שמפחדים בלי סיבה, היחידים שנמשכים כל כך לדבר המסוים הזה, היחידים שנרתעים מהדבר ההוא. זו אמונה שנובעת מכך שאנו לא רגילים לדבר על מה שעובר עלינו ולכן לא באמת יודעים מה עובר על אחרים; וכתוצאה מכך, השתיקה שלנו רק מתחזקת.
אני חושב שאחת הסיבות לפופולאריות הגדולה של תוכניות הריאליטי היא שדרכן אנו לומדים כי את מה שאנו עוברים, עוברים גם אחרים.
אחד הדברים המשמעותיים ביותר שקורים בדרך שלי הוא ההשתתפות בקבוצה אצל ורדה. אני זוכר את התקופה הראשונה, בה לאט לאט הגנות ירדו ואמיתות נסתרות החלו להיחשף. כולנו עברנו את זה, המחשבה שאנו היחידים, מחשבה שבאה בדרך כלל עם בושה ופחד מדחייה. אבל זהו כוחה של קבוצה: חשיפה כנה בפורום של מספר אנשים מגלה מהר מאוד עד כמה כולנו דומים. סיפורי החיים שלנו שונים בדרך כלל, אך ברגשות כולנו דומים.
איני חושב שזה בהכרח הדרך או הפתרון, לעבוד בקבוצה, למרות שזה עובד היטב בשבילי. הפואנטה היא לדבר, בכל פורום תומך ומאפשר שאני יכול ליצור בחיים שלי. לדבר על הפחדים, על הכאבים, על התקוות ועל החלומות. לבכות ביחד ולחלום ביחד נותן הרבה כוח, כי כדי להגשים את עצמי אני צריך הרבה ממנו. וכל עוד אני מסתיר את מה שעובר עליי, אותו כוח שבזכותו אני יכול להגשים, מתועל להסתרה ולהעמדת פנים.
אני לומד להרגיש ולשאול שאלות, וכל מה שאני מגלה בתוכי אינו יכול להשאר רק ביני לביני. זה לא רק מקשה; זה גם מאריך את הדרך. אנשים חכמים יכולים לתת לי נקודות מבט שאיני רואה בעצמי, שיכולות לסייע לי מאוד. לפעמים שיחות גורמות לי להתפכח מאשליות, והתפכחות עשויה לכאוב; אך תמיד זה לוקח אותי למקום טוב יותר. הזמרת Dido כתבה את זה ב-Here with me:
I don’t want to call my friends
hey might wake me from this dream
אני אישית מעדיף להתעורר מהחלום, מהאשליה. להתעורר מהאשליה שאני לא מספיק טוב, שאני לא בסדר, שאני היחידי שעובר את מה שאני עובר. בשביל זה עליי לדבר, וזה אינו דבר קל לפעמים. גם אם יש לי מה לומר, הפחד משתק אותי מעת לעת. אך כמו שרירים בגוף גם זה עניין של אימון. הדבר הראשון שעושים, אם צריך, הוא לדבר על הפחד מלדבר. כשזה נרגע, אפשר לדבר על הדברים הנוספים, שחשיפתם מפחידה אותנו כל כך.
לפוסטים הנוספים בסדרה: להרגיש, לשאול שאלות ולקבל עזרה.
