מסע התפתחות הוא מסע מפותל. אנו עוברים מתודעה של הפרדה לתודעה של אחדות, והדבר סותר את האופן בו אנו רגילים לתפוס את עצמנו ולהגדיר את עצמנו ואת העולם. הסתירה היא עמוקה, ובדרך אנו מתמודדים עם מנגנון שימור עצמי, שכל תפקידו הוא למנוע משינוי לקרות.
זה מנגנון שתפקידו לשמור על הקיים, כלומר על תודעה של הפרדה, וכך לשמור על עצמנו בטריטוריה מוכרת. גם אם מדובר בטריטוריה כואבת היא עדיין מוכרת ולכן היא תמיד עדיפה, זו התפיסה המניעה מנגנון זה.
במהלך התהליכים שאנו עוברים המנגנון הזה נהיה יותר מתוחכם. הוא מאמץ את השפה הרוחנית שאנו לומדים בדרך, ומשתמש בה כדי להסוות את עצמו. כך אנו יכולים להיות בטוחים שאנו מודעים לעצמנו ומחוברים לעצמנו ולבריאה, אבל בפועל אנו נשארים מנותקים כפי שהיינו פעם. למעשה, אנחנו אפילו יותר מנותקים, כי עכשיו אנו בטוחים שאנו מחוברים.
ישנם שלושה סימנים בולטים לאופן בו הניתוק שלנו מעצמנו מתחפש לחיבור, וכדי שתבינו אותי אני אתאר מאיפה באנו.
לפני שהתחלנו בתהליכי מודעות כאלה ואחרים, היתה לנו דרך מחשבה והתנהגות ידועה ומוכרת ונפוצה. הבסיס של אותה דרך הוא ניתוק מהרגשות, כך שלרוב לא ידענו להגיד מה אנו מרגישים, או הצלחנו לזהות מנעד קטן של רגשות מכלל הרגשות הקיימים. בשלב מסוים התחלנו להתחבר יותר לרגשות שלנו, חיזקנו את הביטחון שמותר לנו להרגיש ולבטא רגשות, אבל אז מופיע אותו מנגנון הדואג כי נישאר מנותקים. כך הוא נשמע:
אני מרגיש/ה שאת/ה. הדרך הנפוצה ביותר בה הניתוק שלנו מתחפש לחיבור הוא במשפטים המתחילים במילים "אני מרגיש/ה שאת/ה". למשל, "אני מרגישה שאתה דוחה אותי", "אני מרגיש שאתה מקטין אותי", "אני מרגישה שאת לוקחת לי את המקום", כדוגמה. כל משפט שבנוי באופן הזה מעיד על ניתוק, אבל אלה שמדברים כך בטוחים שהם מחוברים לעצמם.
כיצד חיבור אמור להתבטא? "אני מרגישה דחויה", "אני מרגיש קטן", "אני מרגישה שאין לי מקום". כלומר, אני לוקח אחריות על מה שאני מרגיש ומבטא זאת מבלי לערב אף אחד בתוך מה שאני מרגיש, מבלי להפיל את האחריות על הרגשות שלי על אחרים. כך אני עובר ממצב תודעה של קורבנות למצב תודעה של בעלות בית; משאיר פתח לתקשורת כנה; ויכול לבחון האם מישהו באמת דוחה אותי, באמת מקטין אותי או באמת לוקח לי מקום, או שמדובר רק במה שאני מרגיש. תתפלאו שבהרבה מקרים מה שאנו מרגישים לא באמת מעיד על המציאות, אלא רק על מה שאנו מרגישים.
אנחנו. התחפושת הזו נפוצה בקרב אנשים הנמצאים בזוגיות. בעבר האשמנו ישירות, כלומר דיברנו ב"את/ה" – "אתה לא בסדר", "את חייבת להשתנות", משהו לא טוב קורה לך". כשנכנסו לתהליכי מודעות התחלנו להבין כי אנו יוצרים את המציאות, דבר שקשה מאוד לתפוש אותו כשחיים בזוג, שכן זוגיות מורכבת משני אנשים. אז שינינו את הניסוח שלנו ללשון רבים – "אנחנו לא בסדר", "משהו לא טוב קורה לנו", אנחנו חייבים להשתנות".
לפעמים זה טוב שאנשים מדברים כך, שכן צריך להבין מה קורה במציאות הזוגית, המשותפת, כדי לזהות את הבעיה. אבל כדי ששינוי יקרה חשוב שהאדם יחזור לדבר בלשון יחיד, כלומר לקחת אחריות על המציאות שהוא יוצר לעצמו. למשל, אם בן הזוג שלי יורד עלי כל הזמן, זה לא אומר שיש לו בעיה או שיש לנו בעיה – זה אומר שלי יש בעיה. זה אומר שאני יוצר מציאות בה בן הזוג שלי יורד עלי, ואם אני רוצה שהמציאות שלי תשתנה, עלי להשתנות בעצמי.
יש עצב/כאב/שמחה בתוכי. ישנן דרכים רוחניות המלמדות אותנו להתבונן תוך יצירת חוסר הזדהות בינינו לבין הרגשות שלנו. אני מודע לכך שמה שאני כותב כאן יכול לעורר תרעומת אצל אנשים ההולכים בדרכים אלו, אבל בעיניי, כך מחזקים את אותה הפרדה פנימית, בסיסית, איתה כולנו מתמודדים. התוצאה היא משפטים כמו "אני מרגיש עצב בתוכי", "הלב שלי כואב" או "יש לי שמחה בגוף". כלומר, מודעות עצמית מסויימת, אך כזו המשמרת את אותה הפרדה פנימית.
במקום זה אני לומד ומלמד להיות מי שאני. "אני עצוב", "אני כואב", "אני שמח". אני לומד להיות, להרגיש, להתמסר למה שאני מרגיש. זה מאפשר לשינוי לקרות מהר יותר, זה מעמיק את האינטימיות שלי עם עצמי, ומשפיע לטובה על האינטימיות שלי עם אחרים, בחברויות ובזוגיות.
אגב, אם אתם מחפשים להגיע לשקט המיוחל, דעו כי בדרך זו נוצר אט אט שקט פנימי, מקום שאינו מזדהה עם הרגש עצמו. אני עדיין מדבר ב"אני מרגיש כך וכך", אבל חלק בתוכי כבר יודע שגם זה יעבור ושמה שאני מרגיש כעת, חשוב ככל שיהיה, הוא אינו כל האמת.
