כשאני אומר לאנשים שהמשמעות האמיתית של מסע רוחני/מסע התפתחות היא מסע לשיקום ההריסות, רובם צוחקים. הפער בין המילים הנשגבות, שלרוב משתמשים בהן, לבין מילים שקשורות בעיקר לחורבן, מפתיע, והצחוק הוא התגובה.
אני לא צוחק כשאני אומר את זה. בעבודה שלי עם אנשים, שהיא עבודה רגשית עמוקה למדי, אנחנו נכנסים לתוך ההריסות – ללב השבור, לביטחון המעורער, לפחדים, לספקות, לשנאה העצמית. אנחנו חוזרים לזיכרונות רבים, רבים כל כך, של פגיעה – פגיעה רגשית, פיזית, מינית, כלכלית. פגיעות שפגעו ההורים, המורים, החברים. פגיעות שאנו פוגעים בעצמנו. המילה פגיעה היא מילה עדינה כדי לתאר את עומק הנזק שאני פוגש. כאב זו מילה עדינה כדי לתאר את מה שמשאירים אחריהם כל אותם אנשים שפגעו. הרס, זו מילה שנראית לי הולמת כדי לתאר את מה שאני שומע, רואה וחווה, יום אחרי יום.
אני אוהב את מה שאני עושה. אני אוהב לעזור לאנשים בתהליך הזה, של שיקום והחלמה. אני אוהב לראות את הלב מתאחה ונפתח מחדש, כיצד אנשים חוזרים להיות חופשיים, כשם שכולנו היינו פעם, לפני שנשברנו בפעם הראשונה.
אני אוהב את מה שאני עושה. בו זמנית זה לפעמים בלתי נסבל. אתמול היה לי יום כזה – יום של סיפורים קשים כל כך, של פגיעות עמוקות כל כך, של כאב והרס של ממש. הרס של ביטחון עצמי, של יצירתיות, של עליזות. הרס של אמון, של אהבה, של תמימות שלא תחזור עוד לעולם. הרס שאת חלקו לא ניתן לתקן, כי הפגיעה עמוקה מדי, כי האנשים שפגעו לא יבינו לעולם את מה שהם עשו.
סיימתי את היום אתמול מרוסק רגשית. כל מה שרציתי הוא לאכול משהו טעים ולראות קצת טלוויזיה, כדי להסיח את דעתי מכל מה שפגשתי, ממה שאני מרגיש. זה עזר רק לרגע. ההילינג שקיבלתי היום עזר לי להתאושש, חידש את כוחותיי.
העולם הזה שבור, הרוס, חולה. הקורונה היא המחלה הקלה ביותר איתה אנו מתמודדים.
חשבתי היום על טוהר, על ה"הכל בסדר" ו"יש מספיק", שהם לא רק ביטויים אלא ספרים שתקשרתי והוצאתי לאור.
חשבתי על הפער בין המילים הללו לבין המציאות שלנו. חשבתי על כך שהחיבור לידיעה הזו, שהכל בסדר, יכולה לעזור באיחוי של הלב.
חשבתי על התשובה של טוהר, שאמרו פעם למישהו "מנקודת המבט שלנו הכל תמיד בסדר, אבל זה שהכל בסדר לא אומר שטוב לך". במילים אחרות, אל תברח מהבעיה, שים לב אם טוב לך ואם לא, עזור לעצמך.
חשבתי על האופטימיות של טוהר, של הישויות השונות ושל הרוח בכלל. חשבתי על זה שיש לי מזל גדול שאני מתקשר מקור אוהב ואופטימי כל כך. אחרת, איני יודע כיצד הייתי יכול לזכור, שבסוף החושך ישנו אור, שמחכה להתגלות. לזכור ולהזכיר, לעצמי ולאחרים.
לפעמים, אם הייתי יכול, הייתי מחבק את כולם. שם ידיים אוהבות על הלבבות הפגועים של אנשים, כדי לעזור להם להחלים. אני יודע שזו משאלת שווא – רוב האנשים כלל לא מודעים להרס הקיים בתוכם, ואני בכל מקרה רק אדם אחד אל מול עולם שבור כל כך.
היום הזה, יום כיפור, קצת מצחיק אותי. מה שאנו צריכים הוא הרבה יותר מסליחה. זה נכון שזה חשוב, וכשמישהו לוקח אחריות ומתנצל, יכולה להיות לזה השפעה מרפאת. אך גם אז, אנחנו נותרים עם ההריסות שיש לשקם, לב שיש לבנות מחדש.
אולי, במקום לבקש סליחה, נפסיק לפגוע.
ההתנהגויות שהקורונה חושפת היו כאן תמיד. חלק מההתנהגויות מוקצנות, הרוב פשוט נהיה גלוי, ברור יותר. בניסיון להתמודד עם וירוס, אנשים יוצרים עוד הרס.
זה עולם שבו חיים אנשים שבורים, מי יותר ומי פחות. רובם לא מודעים לכך, רבים לא יכולים לעשות עם זה דבר. לחלק יש את הפריבילגיה לעזור לעצמם, לשקם את ההריסות.
העולם הזה שבור וחולה והרוס, והוא זקוק לכמויות של אהבה כל כך גדולות. בא לי לכתוב "תאהבו את עצמכם", אבל אני יודע שזה לא עניין של "החלטתי, בחרתי, עכשיו אני אוהב". בניגוד לכל מיני שטויות רוחניות שאני לפעמים נחשף אליהן, אהבה עצמית נולדת מחדש בתהליך של ריפוי ושיקום, לא מתוך הבנה שכלית שכך כדאי.
למרות זאת אני כותב את המילים הללו. אולי הן יגעו בלב של מישהו, אולי הן יעזרו באיחוי.
