שחר בן-פורתהמילים בהן אנו משתמשים כדי לתאר מה אנו מרגישים יכולות להקל לנו – או לגרום לנו לסבל. לכן, במקום להגיד “אני באטרף”, תגידו “אני כועס”, או “אני בוכה” במקום “אני מתפרק”
כואב לי, לא “קשה לי”
עצוב לי, לא “רע לי”
אני מפחד, לא “אני היסטרי”
אני בוכה, לא “אני מתפרק”
אנחנו משתמשים בהרבה מילים כדי לתאר מה שאנחנו מרגישים, אבל לרוב אלו מילים שמסתובבות סביב הרגש ולא מתארות אותו כפי שהוא.
מדוע זה חשוב? כי כשאני אומר “כואב לי”, אני מדבר מתוך הכאב. כשאני אומר “קשה לי”, אני מדבר מתוך הראש. כשאני אומר “עצוב לי”, אני אמיתי; כשאני אומר “רע לי”, אני קורבן של מה שאני מרגיש.
כשאני מדבר *את* מה שאני מרגיש, אני לוקח אחריות, אני נוכח. כך יש מקום לרגשות שלי להיות – ולחלוף.
כשאני מדבר *על* מה שאני מרגיש, אני מרוחק, קורבן של מה שקורה. כך לרגשות שלי אין מקום, הסבל שלי גובר, ותהליך השינוי מתארך עוד ועוד.
“מה אני מרגיש?”, זו השאלה הפותחת דלתות לעולמי הפנימי. בדרך, חשוב ללמוד את שפת הרגשות, כלומר לתאר במילים פשוטות וברורות מה אני מרגיש. זה לא קל, ללמוד לזהות רגשות ולהבחין ביניהם – בין פחד לבהלה, בין כאב לעצב, בין תסכול לכעס, בין בדידות ללבד.
כמו כל שפה חדשה, הלימוד דורש סבלנות, התמדה ונכונות לחזור פעם אחר פעם על שיעורים שכבר חשבנו שלמדנו.
אבל זה משתלם: התקשורת הופכת להיות בהירה יותר – עם עצמי ועם הסביבה; החוויה הפנימית נהיית פשוטה יותר להכלה; וככל שאני לוקח אחריות על עצמי, אני נזכר שאני בעל הבית של כל החיים שלי. והחיים משתנים בהתאם.
אני מבוהל, לא “אני משתגע”
אני מפחד, לא “אני פחדן”
אני בודד, לא “אני מסכן”
אני כועס, לא “אני באטרף”
