אם כך, שלום.
אם כך, אנו מתחילים. מפגש נוסף, זמן של התכנסות, של התפתחות. זמן של קרקוע. חשובה עד מאוד בזמן הזה מידה כזו או אחרת של חיבור לאדמה. אנו מדברים על כך שוב ושוב מזה זמן, ואנו חוזרים ומדברים על זה גם בזמן זה. הקרקוע, החיבור לאדמה, נותן יותר מאשר תחושה של ביטחון, מאשר תחושה של יציבות – זה מאפשר פרספקטיבה רחבה יותר על מה שבאמת קורה.
זה עשוי להישמע מעט פרדוקסלי עבורכם, משום שאדמה אינה נתפסת בתור מקום של פרספקטיבה רחבה כי אם אולי יותר חומרית, יותר צפופה, יותר מצומצמת. אבל כאשר אתם מחוברים לאדמה בתוככם, כאשר אתם נשענים על עצמכם, על חלק מאוד מרכזי במי שאתם, אז אתם יכולים להסתכל על עצמכם ועל המציאות שלכם מבעד לעיניים שיש בהן פחות בהלה, פחות אשמה ופחות זעם, פחות כעס.
כפי שאתם יודעים, אלו רגשות חזקים הנמצאים בעולם הזה בזמן הזה – כעס וזעם. כאשר הם מתערבבים עם פחד ועם אשמה, התוצאה, כפי שאפשר לראות אותה, באה לידי ביטוי באותן שריפות ענק המתקיימות כעת, בזמן הזה.
לכן אנו אומרים שיש צורך לחזור אל האדמה. אפשר להשתמש באדמה הפיזית כדי להתחבר לאדמה בתוככם, אבל אין זה הכרחי. אפשר דרך התכווננות, דרך הבעה של רצון, אפשר להיעזר במדיטציות כדי להתחבר לאדמה בתוככם. זה אף יותר חשוב מאשר חיבור לאדמה בחוץ. משום שכאשר אתם מתחברים לאדמה בחוץ, אתם עשויים להישאר בחוץ, עם האדמה בחוץ – והאדמה גם היא איננה בהכרח יציבה, כפי ששריפות אלו מראות. לכן זה חשוב אף יותר מתמיד להתחבר לאדמה בתוככם, אל תחושת היציבות שלכם; אל ההסכמה להשתנות, אל הגמישות הנובעת מההבנה, מהידיעה, שהכל משתנה ודבר לא נגמר.
זו ההבנה אשר חסרה, וכאשר ההבנה הזו חסרה, אז אתם שבירים יותר, עפים יותר בקלות ברוח של הפחד, נבהלים מעצמכם, מהמעשים שלכם ומההשפעות שלכם; מרגישים יותר אשמים על מי שאתם ועל מה שאתם מבטאים ועל מה שאתם רוצים ועל מה שאתם עושים, בעיקר על מה שאתם עושים. מתוך זה גם מתעורר כעס על מי שפוגע לכם בתחושה של היציבות ועל עצמכם, על כך שאתם פוגעים בעצמכם.
יש הרבה כעס. יש הרבה אשמה.
מדיטציה חיבור לאדמה
אז אפשר, למספר דקות, לעצום עיניים.
להאזנה למדיטציה ולתרגול שלה (מתוך התקשור) לחצו על Play:
תנו למדיטציה המתקיימת בתוככם להמשיך להיות, להתמזגות מחדש עם האדמה שחסרה להמשיך להיות, להמשיך להתממש.
פער הולך וגדל
את מה שקורה בזמן הזה אפשר לומר במילה אחת – זעזוע. בצורות שונות, בדרכים שונות, חלקן דרמטיות יותר, חלקן דרמטיות פחות, חלקן מפתיעות, חלקן מאוד מפתיעות, אתם חווים זעזוע.
המציאות כהרף עין משתנה ועל פניו פועלת בכיוון שהוא איננו רצוי. אתם מוצאים את עצמכם מבולבלים, חסרי אונים ומרגישים אשמים, ופעמים רבות כועסים, משום שאינכם מבינים מדוע הדברים צריכים להיות כפי שהם, מדוע הכל חייב להיות כפי שהוא כעת.
יש פער, פער בין מה שאתם רוצים לבין מה שקורה, יש פער בין מי שאתם רוצים להיות לבין מי שאתם כעת. אתם משתדלים ואתם משקיעים אנרגיה וזמן וכוונה ועושים למען עצמכם, מנסים לאחות מחדש חלקים, ובו זמנית נדמה שהפער גדל. הדברים הופכים להיות במרחק גדול יותר מכם, ודברים נראים שאינם אפשריים משום שהם אינם מצליחים.
ההשפעה של התפיסה הלינארית
זה החלק המאתגר במה שקורה לכם, גם באופן אישי וגם באופן קולקטיבי, משום אתם מסתכלים על החיים שלכם ועל עצמכם מנקודת מבט ליניארית. אתם מתחילים את החיים בגיל שאתם מגדירים כגיל אפס, ומתקדמים עם ציר הזמן. אתם מצפים שכשם שהגיל שלכם משתנה גם אתם תשתנו, ואתם תנועו על ציר ליניארי שבתוכו אתם מתחילים בנקודה מסויימת וממשיכים לנקודה הבאה, וכאשר תגיעו לנקודה הבאה אתם תמשיכו לנקודה שלאחריה.
אבל בתהליך של התפתחות התהליך איננו ליניארי בכלל. לא רק התפתחות פנימית, לא רק מודעות יותר רחבה ולב יותר פתוח, אלא גם בהגשמה של התשוקות שלכם, של החלומות שלכם, כל מה שקשור בזה הוא איננו ליניארי. הזמן עובד אחרת – אתם יכולים כהרף עין להשתנות ובו זמנית להרגיש שאינכם משתנים במשך זמן רב.
המצב עשוי להרגיש כאילו שהוא מידרדר למרות שאתם מתאמצים ומשתדלים ועושים בשביל לאחות את הלב, בשביל להשתנות, ואתם לא מבינים מדוע זה כך. הדבר נתפס ככשלון, ואם אתם קצת יותר מעודנים עם עצמכם אז זה נתפס בתור בעיה, ואם אתם עוד יותר מעודנים אז זה נתפס בתור אתגר. אבל הבסיס של נקודת המבט הללו, של התפיסות הללו, הוא עדיין לינארי. יש ציפייה שדברים ינועו בקו ישר והם לא נעים בקו ישר, הם מתפתלים, ורבים מכם מרגישים זאת בזמן הזה. על פניו דברים מסויימים הולכים אחורה ופתאום ישנה הידרדרות, ואין זה ברור מדוע זה קורה, וזה מגביר את הייאוש ואת חוסר האמונה.
לנקות את הארמון
האמת היא שהאופן שבו אתם פועלים, בתוך המהות שלכם, בחיים האלה, בתהליך של התפתחות, של מודעות, של מימוש עצמי, הוא פעולה המתקיימת בכמה ממדים בו זמנית. אתם נעים בכל פעם אל קצה אחר, אל פינה אחרת בארמון שהוא אתם.
לעיתים אתם פותחים דלת לחדר שלא פתחתם הרבה זמן ואתם מגלים שם הרבה מאוד עבודה שצריך לעשות, הרבה אבק שצריך לנקות, הרבה קורי עכביש. אתם עובדים זמן רב על חדר מסויים וכאשר אתם יוצאים ממנו, אתם נכנסים לחדר אחר, שנבנה בתקופה יותר מאוחרת, חדר שמדי פעם אתם מבקרים בו. החדר הזה יחסית נקי ואתם מרגישים "וואו, התקדמתי, עבדתי קשה ועכשיו הדברים מתחילים להיות יותר קלים. הנה, יש חדר בתוכי שיש בו יותר אור, שהוא יותר נקי. רק צריך להחזיר כמה דברים למקום והכל בסדר". אחרי שאתם יוצאים מהחדר הזה אתם עוברים לחדר אחר, וזה חדר שמעולם לא הייתם בו; חדר שהרבה זמן עבר מאז שמישהו אי פעם היה בו, מישהו שהוא לא אתם. יש עובש על הקירות של החדר הזה וריח של טחב באוויר, ויש רטיבות ועבודת שיפוץ משמעותית שצרך לעשות. אתם אפילו עלולים להזדקק לעבודה של שיפוצניק. או שיפוצניקית, אנחנו לא מפלים.
כאשר אתם מגיעים אל החדר הזה אתם בטוחים שמשהו ממש לא בסדר, איך זה יכול להיות שאחרי כל השינוי שקרה פתאום אתם מדרדרים אחורה ונכנסים אל תוך חדר שהוא במצב כל כך קשה. אז, בחלק מהזמן, בחלק הראשוני של הזמן, אתם משקיעים בהתאוששות מההלם וביציאה מהרחמים העצמיים ומהמסכנות ומהייאוש ומחוסר האמונה, לפני שאתם מפשילים שרוולים ומתחילים להיכנס אל הפרויקט הזה.
אתם מבינים, אתם מתרגמים תהליך שאיננו ליניארי באופן ליניארי. את מי שאתם אפשר בהחלט לדמות לארמון עם הרבה מאוד חדרים, עם אגפים ישנים יותר ופחות, כאלו שאתם משתמשים בהם באופן קבע וכאלו שאתם משתמשים בהם מעט מאוד וכאלה שאתם לא משתמשים בהם אף פעם.
בתקופה הזו אתם נדרשים, מתוך עצמכם, על ידי הבחירה שלכם, לנקות ולחדש את כל הארמון. אתם עוברים אגף-אגף, חדר-חדר, ועוברים חוויה שהיא שונה ואיננה אחידה: פעם חדר פנוי ופעם חדר עמוס, פעם חדר מואר ופעם חדר חשוך, פעם חדר שאין הרבה מה לעשות בו ופעם חדר שאפשר להיות בו מספר שנים.
אתם יכולים להיעזר במטפורה הזו שאנו נותנים בשביל להבין שכך עובדים הדברים. אז אל תהיו מפותעים כאשר אתם מרגישים שאתם מדרדרים, שהמצב לא בסדר. הכל בסדר. אתם פשוט לקחתם על עצמכם לנקות חדר מאוד מסויים, מקום מאוד מסוים בתוך מי שאתם, הדורש יותר עבודה.
בקשו עזרה אם אתם צריכים, אין צורך לטפל בכל לבד, בהחלט לא. אבל אין סיבה להתייאש, יש עוד חדרים כאלה, בדרך להיות חדרים מוארים ופנויים.
כך גם במציאות הקולקטיבית
מה שקורה לכם באופן אישי קורה גם באופן קולקטיבי. המוח שלכם, שאוהב להרגיש בשליטה, מתרגם הכל לציר לינארי – ואין בעיה גדול לעשות זאת כאשר אתם חיים בגוף, בתוך ממד של זמן. אתם תמיד משווים את מה שהיה או את מה שאתם חושבים שהיה למה שקורה היום, ומגדירים זאת בתור התפתחות לטובה או לא.
כאשר אתם נמצאים בתוך התחפושת הזו של קיום אנושי ולא זוכרים במלואכם את מי שאתם, אין דרך שלא לראות את המציאות באופן הזה. כך הדברים נראים.
אבל אנו אומרים, מנקודת המבט שלנו, שמה שקורה לכם ברמה האישית קורה גם ברמה הקולקטיבית – האנושות כולה נמצאת עכשיו בתוך אגף במהות שלה, שהיא לא ביקרה בו כבר הרבה זמן. מה שמתגלה בתוך האגף הזה, בתוך כמה וכמה החדרים המרכיבים אותו, הם דברים הזקוקים לניקוי יסודי מאוד. יש פה הרבה יותר מאשר אבק של מספר ימים אשר יש לנקות.
בתהליך הזה, בעבודה הזו, כולכם שותפים, גם אלו שלא תופסים את עצמם כמי שעושים תהליך של התפתחות וגם אלה שכן. אתם, שרואים את עצמכם ולוקחים חלק במודע בתהליך של התפתחות אישית וקולקטיבית, אתם בהחלט לוקחים חלק פעיל ואולי אף פעיל יותר, משום שאתם מרגישים את התהליך, בעוד שבני אדם שאינם במודעות אינם מרגישים אותו. הם אינם מרגישים את המאמץ שאתם מתאמצים בשביל להתפתח; אבל את ההשלכות, את ההשפעות של השהייה שלכם באגף הזה במהות של האנושות, את ההשפעה הזו כולכם מרגישים, כל בני האדם מרגישים.
חלקכם מגדירים זאת בתור הדרדרות, בתור בעיה, אבל אנו לא רואים בעיה. אנו רואים בחירה, לעיתים, אנו רואים קשיים; אנו רואים את האמונה שאיננה יציבה; ומכאן אנו אומרים את מה שאנו אומרים: עליכם להישאר בקשר עם האדמה בתוככם ולהמשיך להיכנס אל האגף הזה.
הגעגוע אל האלוהות
יש באגף הזה שנאה, יש באגף הזה כעס, יש באגף הזה פחד עמוק מאוד משונות. יש באגף הזה געגוע ותחנונים אל האלוהות.
שנאה וכעס ופחד משונות אתם רואים יותר בקלות; גם תשוקה ותחנונים וגעגועים אל האלוהות אתם יכולים לראות אם אתם שמים לב שיש לפתע פתאום יותר אנשים המתעניינים בדתות ויותר אנשים המתעניינים ברוחניות.
זה מה שיש באגף הזה שאתם נמצאים בו, ובגלל שאתם מתגעגעים לאלוהות, מתוך הגעגוע הזה, מתוך אי ההבנה של מהי אלוהות, אתם הופכים להיות, איך לומר, מאויימים מאנשים שהם שונים מכם; מתוך זה מתעורר הכעס על הפער ומתוך זה נוצרת שנאה.
מדוע? מה לא ברור, מה לא מובן בתפיסה של האלוהות? אי ההבנה המתקיימת באלוהות – ואנו חוזרים על כך פעם נוספת – היא התפיסה שאם הכל הוא אחד אז כולכם צריכים להיות אותו דבר.
כאשר אתם פוגשים אנשים שהם שונים מכם אתם פעמים רבות נבהלים, משום שאתם חושבים שהם, בעצם השונות שלהם, מרחיקים אתכם מהאפשרות להתאחד עם האלוהות.
מאחר ויש פער כזה, בין המציאות כפי שהיא לבין התפיסה שלכם את המציאות, הפער יוצר חוסר אונים וכעס, ולבסוף נוצרת שנאה, שנאה אשר יש בה מידה של אלימות ורצון לשנות בכל מחיר את מי שהוא שונה מכם, והכל במטרה ליצור מחדש אחדות, בשביל שתוכלו לעשות את מה שאתם רוצים לעשות יותר מכל, והוא להתאחד מחדש עם האלוהות.
יש געגוע, יש געגוע הביתה, ואל הגעגוע הזה אנו מבקשים שתחזרו בזמן הזה.
זהו הבסיס, זה הרגש הבסיסי המניע את כל המשחק בכדור הארץ בזמן הזה. את המלחמות ואת המאבקים, את האלימות. זה הרגש אשר יוצר פילוג; הגעגוע אל האחדות חושף ומעמיק את הפילוג הקיים בין בני האדם, והחיבור מחדש אל הגעגוע יאפשר אחדות ממקום אחר.
אינכם אמורים להיות אותו הדבר; האלוהות איננה כזו, וכאשר אתם מנסים לכפות זה על זה כיצד אתם צריכים להיות בשביל להצליח לחזור הביתה, אתם מגלים שהפער גדל. האלוהות איננה כזו וכל עוד אתם מתאמצים לשנות אחרים אתם מתרחקים בתוככם מהאלוהות שהיא אתם ואינכם מבינים מדוע. כך גדל הכעס וכך גדלה השנאה.
לכן אנו אומרים, חזרו אל הגעגוע. בני האדם כולם מתגעגעים.
לגעגוע הזה ישנן צורות שונות ופנים שונות. הוא איננו בהכרח מתבטא בתרגול אדוק יותר של מדיטציה או של תפילה; הוא יכול להתבטא בשלל התמכרויות, דברים חיצוניים שאתם נעזרים בהם בשביל לסתום לרגע את הגעגוע – וכולכם מתגעגעים הביתה.
כאשר אנו אומרים געגוע, חלק מכם מרגישים זאת בלב, והגעגוע באופן כמעט מיידי עשוי להביא אתכם לבכי. אנו אומרים – תבכו. בני אדם יכולים וכדאי שיבכו, וכך גם השמים יוכלו לבכות. אבל כאשר בני אדם אוחזים בכעס ובשנאה, האש בוערת, הגעגוע והבכי אינם וכך גם הגשם.
אז חזרו אל הגעגוע בזמן הזה, הסכימו להתגעגע. הסכימו לגעת באדמה ולחזור הביתה.
כאן אנו נסיים.
שמחנו,
אם כך שלום.
טוהר.
