נתקלתי בתמונה הזו יום לאחר פגישה בה דיברתי על השינויים שהחיים מלאים בהם. השיחה התחילה בצורך בוודאות במציאות בה אין ודאות, ומשם הגענו אל האמת הלא פשוטה, האומרת שאי אפשר לצפות לוודאות במהלך החיים ולכן יש לקחת את התוכניות שאנו מתכננים בערבון מוגבל.
האיור הזה הוא ביטוי מדויק לכל מה שדיברנו עליו, וזה גרם לי לחשוב על הכלים שאנו יכולים להיעזר בהם במטרה לצלוח בצורה הטובה ביותר את החיים.
גמישות. חוסר הוודאות והפחד שלנו משינוי מניעים אותנו להיאחז במה שאנו יודעים, מכירים ומתכננים; אבל הצורך לגדול ולהתפתח, שהוא המשמעות האמיתית של החיים, הצורך הזה מחייב אותנו להשתנות. מה עוד שאנחנו אף פעם לא יודעים מה מחכה לנו מעבר לפינה, עם מה באמת נצטרך להתמודד בדרך שלנו. מאחר וכך, עלינו להסכים שהתוכניות שלנו ישתנו. ולא רק התוכניות: גם הדעות שלנו, האמונות, התשוקות וההעדפות, כל אלו עשויים להשתנות כתוצאה מאירועים, מפגשים, מעשים ונוכחות של אנשים אחרים. אם נסכים לכך, יהיה לנו יותר קל. אם נתנגד לכך, המסע שלנו בעולם הזה יהיה הרבה יותר קשה, מלווה במלחמות, מריבות, ויכוחים וסבל.
יצירתיות. השינויים בחיים שמים אותנו במצבים מפתיעים. לפתע פתאום אנו עשויים למצוא את עצמנו ללא עבודה ו/או עם הוצאות לא צפויות; ומנגד, מתקבלים לעבודה חדשה ו/או מקבלים קידום, ומוצאים את עצמנו עובדים במקום חדש/בתחום לא מוכר. באותה המידה, אנו יכולים למצוא את עצמנו נוסעים בדרך שאנו מכירים, לוקחים פניה לא נכונה, מגיעים למקום לא מוכר וה-GPS הפסיק בדיוק לעבוד. בטווח שבין אובדן של מקום עבודה לבין אובדן הדרך בנסיעה יכולים לקרות עוד הרבה מצבים המחייבים אותנו להיות יצירתיים כדי לעזור לעצמנו. כלומר, להקשיב לאינטואיציה, לקחת סיכון, להתייעץ עם אנשים, לחשוב על פתרונות חדשים ולבדוק אפשרויות לא מוכרות.
אמון. האמת הכואבת היא שאנו לא יכולים לסמוך על אף אחד. האדם היחיד שיישאר איתנו עד סוף חיינו בוודאות הוא אנו עצמנו; כל השאר, גם אם תמיד הם יהיו לטובתנו, לא בהכרח תמיד יהיו סביבנו. בנוסף, צדדים לא פשוטים מתגלים באנשים מסוימים במצבי שינוי וסערה; גם על אנשים קרובים אי אפשר לסמוך בכל מצב. מאחר וגם על המציאות אי אפשר לסמוך שתהיה יציבה, כל שנותר לנו לסמוך הוא על עצמנו. כלומר, לסמוך על כך שאנו נעזור לעצמנו בכל התמודדות שתבוא, ונדע לבקש עזרה כאשר נצטרך אותה. חברות פנימית זו היא הבסיס שעליו אנו יכולים לבנות את החיים שלנו.
לבקש עזרה. אני אמנם כותב שהאדם היחיד שאנו יכולים לסמוך עליו בוודאות הוא אנחנו, אבל אני לא קורא בכך לחיות את החיים לבד. למעשה, האמונה שאפשר וכדאי להצליח לבד בחיים היא אחת הבעיות של החיים המודרניים. אם היינו אמורים לחיות לבד, היינו נוצרים יש מאין, כל אחד באי בודד. לא סתם באנו לעולם של אנשים; הסיבה לכך היא שהלימוד המשמעותי בעולמנו הוא דרך מערכות היחסים. אחד השיעורים החשובים שמערכות יחסים מלמדות אותנו הוא לדעת לבקש ולקבל עזרה. יש משהו משחרר בהבנה שאני לא יכול לבד; זה מפחית מאמץ, מפוגג הרבה מתח ובאופן מעשי מקצר את הדרך. קיבלתי במהלך החיים שלי הרבה רעיונות מצוינים ועצות מועילות שלא חשבתי עליהם בעצמי, שאם לא הייתי מקבל אותם, החיים שלי היו נראים אחרת לגמרי, וללא ספק הרבה פחות טובים.
לזכור את החוכמה. החיים יכולים הרבה פעמים להיראות אקראיים, חסרי משמעות ואכזריים. אבל למעשה אנו כולנו כאן כדי להתפתח, זה הייעוד של כולנו. המציאות היא בית הספר בו אנו לומדים על עצמנו וכל מה שקורה לנו בחיים נועד ללמד אותנו ולעזור לנו להתפתח. כמו באיור, יש בחיים לא פעם התמודדויות קשות ואתגרים מורכבים, והמציאות עשויה להיראות כאילו היא הולכת נגדנו. אבל זה לא באמת כך: ההתמודדויות אכן יכולות להיות קשות והאתגרים באמת מורכבים, אבל הקיום שלהם מעיד על כך שיש לנו את היכולת להתמודד איתם ולהתפתח דרכם. אנחנו לעולם לא מתמודדים עם משהו שהוא מעבר ליכולת שלנו.
לשאול שאלות. אם אנו מבינים שיש חוכמה מאחורי הדברים שקורים לנו, עלינו לזכור לשאול שאלות. לא שאלה מהסוג "למה זה קורה לי?!?", אלא "מה יש לי ללמוד מזה?". השאלה הראשונה נובעת מקורבנות, השניה מאחריות. זה בסדר להתקרבן, אבל בשלב מסוים כדאי להיזכר שיש סיבה מדוע הדברים קורים, ולהתחיל לשאול מדוע זה קורה. תקשור זו דרך מצויינת לקבל תשובות לשאלות המעסיקות אותנו, שכן לישויות יש את היכולת להסביר את הסיבות העמוקות לאתגרים איתם אנו מתמודדים. תשובות מגיעות אלינו בדרכים רבות נוספות – תוכנית טלוויזיה, שיר ברדיו, משפט שמישהו ברחוב אמר, שיחה בשולחן לידינו בבית קפה. כששואלים שאלה, כדאי להקשיב למציאות; היא מביאה איתה תשובה.
