בשבוע האחרון אני מוצא את עצמי מכונס בתוך עצמי. מפגש התקשור השנתי מתקרב ובאופן טבעי אני עושה כל מיני דברים כדי לספר לאנשים שהמפגש מתקיים, ומה יהיה בו, אבל ברגשות שלי אני מרגיש סגור, אפילו רתיעה מכל העניין. בשיא הרגשתי שכל העניין הזה, עם הקסם, הוא כמו לגעת באש: זה כואב, זה יכאב, עדיף להתרחק, לסגור מחדש את הדלת הזו, שנפתחת כעת.
כשהרגשתי ככה, אמרתי לעצמי "ברור! איך לא חשבתי על זה קודם!". הרי זה תמיד ככה – לפני שמתקיים מפגש כזה או אחר, אני תמיד מתחיל לעבור תהליכי ריפוי שקשורים בנושא שטוהר רוצים לדבר עליו. שנת 2020 מתחילה, שנה שטוהר קוראים לה "לתת יד לקסם", ואני מרגיש שכל מה שאני רוצה זה להשאיר את היד לעצמי עם עצמי.
זו לא רק הרגשה: אחד הביטויים של כל זה היא העובדה שלא דיברתי עם מרלין כבר הרבה זמן; ומין גישה פנימית כזו כלפי הספר שעוד מעט ייצא, "המכניקה של התודעה – כך יוצרים קסם", כמו אל משהו זר, שהוא לא חלק ממני, שאני לא מחובר אליו. ואני תקשרתי את כל הספר הזה!
באפריל יש את הסדנה בגלסטנברי, אנגליה, "מסע אל הקסם שבפנים". טוהר אמרו שכל המשתתפים בסדנה קשורים אחד עם השני ועם המקום הזה בקארמה עתיקה של קסם וכאב ושריפה. ואני מבין שהכל קשור זה בזה: שמה שנפתח בתוכי כעת הם כאבים וזיכרונות שאני לא זוכר במודע, אבל טמונים היטב בגופי. תחושות של פחד ורתיעה מתעוררות, כמו להזהיר אותי מפני סכנה שיש בחיבור מחדש לקסם. במציאות היום אין סכנה – המפגש ב-1.1.2020 יהיה מיוחד ועמוק ומרפא – אבל הזיכרונות קשורים בחוויות של סכנה, והם מדברים בתוכי.
אז מה אני עושה במצב כזה? אני מודע למה שקורה, ככל שאני יכול. ואני מסכים להיות בזה, ומזכיר לעצמי שאלו רגשות ולא מציאות (תזכורת חשובה, כי לפעמים הרגשות כל כך אמיתיים, שנדמה שזו באמת המציאות). אני גם מטפל בזה בטיפולים שאני מקבל. ואני שמח שבמפגש ב-1.1.2020 יהיה תהליך מדיטטיבי מוזיקלי, שיתמקד בריפוי של הזיכרונות והכאבים שיש בכולנו סביב הקסם. שש חברות טובות שלי, מהקהילה הרוחנית שאני חלק ממנה, יעבירו את התהליך הזה (אם הייתם במפגש בשנה הקודמת, אתם יודעים במי מדובר). כל זה כדי לפתוח מחדש את הלב ולעזור להביא את הקסם אל היום יום שלנו. לתת יד לקסם, לקוסמים ולקוסמות שאנחנו.
