אחת השיחות המשמעותיות ביותר שהיו לי השבוע, היו במסגרת סדנה שאני מעביר. אחת המשתתפות שיתפה את הכאב שלה, זה שכולנו מכירים: הכאב שאומר “אני לא מספיק טובה” עם שלל ה”הוכחות” שהכאב הזה יודע להביא איתו בדמות דברים שלא נעשו, משימות שלא טופלו ומחויבויות שלא הושלמו. כל זה, כמובן, תוך התעלמות מכל מה שכן נעשה, מהעומס המוטל עליה שהוא גדול מיכולותיו של כל אדם, ומההתמודדויות הרגשיות המורכבות שהיא עוברת בתקופה הזו, שרק מוסיפות לעומס הקבוע.
בשלב מסוים בשיחה היא סיפרה על המחמאות שהיא קיבלה השבוע מהממונים עליה, הסותרות באופן מוחלט את כל אותן “הוכחות”. היא תיארה בלהט שהיא לא מספיק טובה, אבל הממונים עליה אומרים בדיוק את ההיפך.
“אם כך”, אמרתי לה, “את משקרת. אני מאמין לממונים עליך שיודעים מה הם רואים ומה הם אומרים. הם לא משקרים ולא מתחנפים מאחר שאין להם שום סיבה לעשות את זה. זה אומר לי שאת לא רואה טוב את המציאות. כלומר, משקרת לעצמך”.
אחר כך השתקפתי. חשבתי על עצמי, על השקרים שאני מספיק לעצמי. שקרים שאומרים “אני לא בסדר”, “אני לא מספיק טוב”, שקרים שאני תופס כאמת, ומתנהל לפיהם: מתנצל במקומות הלא נכונים, מוותר כשאין סיבה לעשות את זה, מוכן לקבל עונשים שלא באמת מגיעים לי, כלומר מעניש את עצמי בכל מידי דרכים.
הכאב אמיתי, הסיפור לא
כבר תקופה ארוכה שאני מטפל בכאב הזה ובאופן שבו הוא משפיע עלי. כך שעל פניו, אין זה חדש עבורי, כל עניין ה”לא בסדר” ו”לא מספיק טוב”. אבל לראות את כל זה כשקר, זו חוויה חדשה עבורי: החד משמעיות שיש באבחנה הזו מעוררת מיד תגובת נגד של התגוננות, כפי ששמעתי ממנה וכפי שחוויתי גם בתוכי. “הרי זה לא יכול להיות שזה שקר, אני באמת לא בסדר”.
נכון, אמרתי לה ולעצמי בהמשך, יש מה ללמוד ובמה להשתפר. אני לא טוען למושלמות. אבל כל ערימת ה”לא בסדר” הזו היא ברובה המוחלט גיבוב של שקרים, וכדאי להתחיל להתייחס אליה כך. הכאב שאומר “אני לא בסדר” הוא אמיתי, תולדה של חוויות כואבות שעברתי בחיי. אבל הסיפור שהוא מספר לי על מי שאני היום, הוא רובו ככולו שקרי. אני אמנם מרגיש לא בסדר לפעמים, אבל זה לא אומר שאני באמת לא בסדר.
ההבדלה הזו, בין הכאב לבין המציאות, היא חשובה. כאשר אני יוצר אותה, אני יכול להפנות ביתר קלות את המשאבים שלי לריפוי הכאב. אם אני לא עושה את זה, אני יכול להישאר תקוע לעד בלופ של דיונים פנימיים, שתכליתם לקבוע אם אני בסדר או לא. כאשר אני מחליט ומבין שאני בסדר ורק מרגיש לא בסדר, אפשר סוף סוף לטפל בכאב עצמו. בזכות הריפוי הראייה שלי את עצמי ואת המציאות הופכת להיות אט אט צלולה יותר, הביטחון העצמי שלי עולה, ואני יכול ליהנות מעצמי ומהחיים שלי, גם אם אני לא מספיק לעשות את כל מה שאני אמור לעשות.
