בזמן שיותר ויותר אנשים עסוקים בתיאוריות קונספירציה למיניהן, אני חוזר להתעסק בקונספירציה התודעתית, העתיקה והוותיקה מכולן. זו אינה תיאוריה במובן שאפשר להתווכח עליה, כי כל ההוכחות לקיומה כבר נמצאות וידועות.
לאורך מאות שנים מלמדים אותנו שרגשות בכלל והבעה רגשית בפרט הם דבר מוקצה, לא רצוי, בזוי ואף מסוכן. מי שצפה בסדרה "הכתר" ראה המחשה מדויקת של צורת החינוך הזו, שאינה שמורה רק לאצולה, כמובן, והיא נפוצה גם בארץ נטולת בית מלוכה כמו ישראל. בחברה שלנו, גם כיום, להיות קול זו צורת ההתנהלות האידיאלית, בעוד שלהיות היסטרי, למשל, זו התנהגות שיש סביבה הרבה שיפוט.
זה לא מכובד לכעוס על אנשים, זה לא יפה לצעוק, ואוי ואבוי אם אנחנו עצובים, כואבים או חלילה בדיכאון: אז צריך לעשות את כל מה שצריך לעשות כדי לצאת מזה, כמה שיותר מהר. אם מצב של כאב או עצב נמשך יותר מכמה שבועות או חודשים ספורים, אפילו אם מדובר באבל, מרבית האנשים מזהים זאת בתור בעיה שצריך לפתור אותה, ומי שמרגיש כך לרוב "יודע" שמשהו אצלו לא בסדר.
הערך העליון בחברה שלנו היא התפקוד: לעבוד, לטפל בבית, לעמוד במשימות, להיות פרודוקטיביים. אפשר להרגיש קצת, כל עוד זה לא פוגע בסביבה ולא משפיע על היכולת שלי לתפקד. לכן, אם אנחנו מפחדים מדי מכדי לעשות דברים או להשיג את היעדים שלנו בחיים אנחנו לא בסדר. זה מתגבר אם אנחנו בדיכאון וחלילה לא רוצים לצאת מהמיטה: הכי חשוב הוא שנחזור לתפקד, שנהיה "בסדר", גם אם למראית עין.
שטיפת המוח נגד רגשות היא כל כך עמוקה, עד שבעשרות השנים האחרונות החלו להגדיר דיכאון וחרדות בתור מחלה. מה שהוא למעשה חלק ממנעד רגשות טבעי מוגדר כסכנה שיש לטפל בה ומיד. האפשרות כי מותר לאדם להיות בחרדה לא מוסברת או לרצות להישאר במיטה ולא לצאת ממנה (ואפילו, רחמנה לצלן, לחשוב על התאבדות), אינה קיימת בשיח ובגישה הרווחת: הפחד מפני הרגשות כל כך גדול כאשר מדובר בחרדה ודיכאון, עד שאנשים שטוחים שאם הם לא יעשו משהו, אז משהו נורא יקרה.
התוצאה של כל זה היא מלחמה בלתי פוסקת, המתרחשת בתוכנו. מלחמה המתבטאת ברגשי אשמה, בביקורת עצמית, בכעס עצמי ובאכזבה כאשר אנחנו לא מצליחים לעמוד בציפיות הלא-אנושיות שיש לנו מעצמנו. כל זה גולש כמובן גם למציאות החיצונית שלנו: מריבות עם בן או בת הזוג, עם ההורים, האחים, הילדים ו/או החברים, מונעות לרוב מהמלחמה שלנו ברגשות שלנו. המלחמה מתבטאת באופן בו אנו נוהגים, מדברים, מתנהגים לגוף שלנו, לכדור הארץ ולחלשים מאיתנו באופן כללי. אם אנחנו לא מצליחים להיות חזקים, אנחנו נהיה חזקים בכל מחיר, גם אם המחיר כבד מנשוא.
כדי ללמוד לחיות אחרת – כדי ליצור שלום ושיתוף פעולה עם הרגשות שלנו – יש אבעה דברים מהותיים שעלינו ללמוד.
אנחנו לא היחידים שמרגישים ככה. בגלל הגינוי החברתי שיש כלפי רגשות, אנחנו לרוב מסתירים את מה שאנחנו מרגישים מהסביבה שלנו. כתוצאה מכך מתפתחת אצלנו התפישה לפיה אנחנו היחידים שמרגישים ככה, תפישה שיכולה כשלעצמה להכניס אותנו לדיכאון. זה עשוי לקרות בגילאים צעירים, כאשר עוד לא נחשפנו מספיק לעולם ולאנשים אחרים, אבל גם מבוגרים מתמודדים עם הבעיה הזו, שכן ההסתרה של הרגשות מתרחשת בכל הגילאים. בפועל, כולנו מרגישים דברים דומים, כאשר ההבדל הוא רק בדברים שקורים במציאות שלנו. כל אחד מאיתנו מיוחד, אבל הייחודיות שלנו אינה מתבטאת ברגשות שלנו: במקום הזה כולנו אותו דבר. ככל שנלמד לדבר על הרגשות שלנו ולהקשיב לאנשים שמדברים על רגשותיהם, כך נלמד שאנחנו לא לבד. לכן למידה בקבוצות מודעות חשובה כל כך.
אנחנו לא לבד. כתוצאה מכך שאנחנו מסתירים את הרגשות שלנו, אנחנו מרגישים לבד, וזו אחת הבעיות המשמעויות ביותר בחברה שלנו. לכן חשוב לבקש ולקבל עזרה כאשר אנחנו מתמודידם עם רגשות כואבים ועם מצבים של הצפה רגשית: ההבנה שמדובר בסך הכל ברגשות אינה אומרת שעלינו להתמודד איתם לבד. להיפך, אנחנו צריכים עזרה לתמיכה ולריפוי של מה שאנחנו עוברים. זה הופך את החיים עם הרגשות שלנו לקלים הרבה יותר.
מה שאנחנו מרגישים כעת יעבור. למרות שהפחד מפחיד, הכעס מכעיס והכאב כואב לנו – למרות שבתוך הרגש זה נדמה שזה לא יעבור לעולם, דעו כי כל רגש עובר. הוא גם יעבור מהר יותר אם תסכימו להרגיש אותו, אם תדברו עליו ותקבלו עזרה בדרך.
לא להחליט החלטות בתוך הצפה רגשית. כאשר אנחנו מרגישים כאב, עצב, פחד או כל רגש כואב אחר, אנחנו בטוחים שזו המציאות. אנחנו בטוחים שמשהו רע עומד לקרות, שאנחנו לא בסדר, שלא מגיע לנו כלום, שכולם צודקים ואנחנו טועים, שאנחנו צודקים וכולם לא בסדר, וכן הלאה. ב-98% מהמקרים זה לא נכון, אבל אנחנו נוכל לדעת את זה בבהירות רק אם ניתן לגל הרגשות לחלוף. הבעיה היא שבתוך מצב כזה אנחנו לפעמים מקבלים החלטות כי אנחנו בטוחים שאנו יודעים מה נכון וצודקים בתפישה שלנו את הדברים. חשוב לזכור שהרגשות עוברים, ושלאחר מכן ייתכן ונראה דברים אחרת, ולכן לא לקבל החלטות בזמן שכזה.
הרגש הוא גשר לחופש
הדבר החשוב ביותר שעלינו ללמוד הוא שזה כולה רגשות. כלומר, להפסיק לעשות מזה עניין כזה גדול, להפסיק לפחד מעצמנו ולנסות לחלץ את עצמנו מעצמנו, כאילו שמה שאנחנו מרגישים הוא לא חלק טבעי מהיותנו בני אדם, אלא באמת בעיה שיש להיפטר ממנה. בני אדם עושים כזו דרמה מרגשות, ואני לא מבין מדוע. למעשה, אני כן מבין: אחרי מאות שנים של שטיפת מוח, אימצנו בהצלחה את התפישה המוטעית לפיה אנחנו אמורים להיות על-אנושיים, כלומר א-רגשיים. אבל זה לא משנה כמה ננסה, זה לא מצליח: זה רק גורם לנו לחיות בסכסוך תמידי, עם עצמנו ועם העולם.
זיכרו כי בסופו של כל רגש ישנו חופש שאינכם מכירים, חופש המביא איתו הזדמנויות חדשות להיות ולהתפתח. חופש שאנחנו יכולים לחוות ולממש רק אם נסכים לתת לעצמנו חופש להרגיש בדיוק כפי שאנחנו מרגישים כעת.
4 מחשבות על “זה כולה רגשות”
שחר היקר, אני חווה כל מה שנאמר פה, זאת למידה חדשה, חמלה עצמית ואז הכל ישתנה לפנינו תודה על מי שאתה בול לזמנינו.
אני שמח שאת גם בדרך 🙂 תודה
שחר היקר,מסכימה עם כל מילה
ביום שהרשתי לעצמי להרגיש
התחלתי לצעוד בדרך להבראה והחלמה
יפה. תודה.