אני מסתכל ברגעים אלו על סביבת המחשב שלי (בתמונה מעל). אחת לשבועיים אפשר לראות כאן את שולחן העבודה, מסודר ונקי. זה קורה יום לפני שהעוזרת מגיעה, ואני עושה את זה כדי להקל עליה את מלאכת הניקיון; אחרת היא עלולה לדלג על החלק הזה בבית.
התחושה כאשר האזור הזה מסודר היא תחושה מצויינת. הכל פתוח, אוורירי ונקי, העין רגועה ואין הסחות דעת. זה מחזיק מעמד עוד 24-48 שעות לאחר הביקור שלה, ואז הערימות מתחילות להיווצר. אני מודע לכך שבעיקרון אין בעיה לשמור על הסדר – הרי זה מאוד פשוט להחזיר כל דבר למקומו מיד לאחר שהשתמשתי בו/קיבלתי אותו, ולא לזרוק אותו על השולחן בערימות ההולכות ומתרבות. אבל משהו בתוכי מסרב לעשות את זה באדיקות דתית כמעט, ולי אין ברירה אלא להרים ידיים.
היו זמנים בהם הייתי יורד על עצמי בגלל ההתנהגות הזו, אבל זה כמעט ואיננו קורה עוד. למדתי לקבל שזה חלק מההתנהגויות המאפיינות אותי, ואני לומד לחיות עם זה. אבל זה לא אומר שהפסקתי לשאול שאלות. בדיוק להיפך: ככל שאני מקבל את ההתנהגות הזו, במקום לנסות לשנות את עצמי אני לומד להכיר את עצמי לעומק. מדוע, בעצם, הבלגן הזה חשוב לי עד כדי כך שאני יוצר אותו מחדש כל הזמן? מה אני מרוויח מהבלגן הזה?
תובנה אחת ומספר מחשבות
בדרך עולות לי כל מיני תובנות, ואין למעשה אמת אחת שאני יכול להצביע עליה. כך אנו בנויים – כל התנהגות משרתת צרכים שונים ונגרמת עקב רגשות ואמונות שונים. בעוד שהמוח שלנו בדך כלל מחפש את התשובה היחידה שאם נגיע אליה אז נפתור את הבעיה, מחקר רוחני מסתכל על המכלול של הסיבות, הארוגות זו בזו ויוצרות התנהגות.
אחד הדברים ששמתי לב אליהם הוא שזה קורה במקום בו אני כותב וממנו אני מתקשר עם העולם דרך האינטרנט. חלק גדול מהעבודה שלי נעשה כאן, ויום אחד הרגשתי שהבלגן הוא כמו שכבת הגנה המגנה עלי. אני אמנם מיומן מאוד בתקשורת מכל הסוגים ועושה את זה שנים רבות, אבל חלק ממני עדיין זקוק להגנה, והבלגן משרת את זה. כיצד? הסחת הדעת שהבלגן יוצר בעין מאפשרת לי לא להרגיש במלואי את הרגשות העולים כשאני מתמסר לכתיבה/חשיפה.
זה מתחבר לי לסוגייה הקבועה של עודף משקל, המעסיקה אותי. אותו עודף המשמש, בין השאר, כהגנה בפני עצמה ביחסים שלי עם העולם. הבלגן בשולחן העבודה הוא כמו שכבת שומן נוספת שאני עדיין זקוק לה.
ככל שאני כותב את המילים הללו אני מבין שזה הדבר העיקרי שאני מזהה בהתנהגות הזו. איפה המכלול, אני שואל את עצמי במבוכה ברגעים אלו ממש. ואז אני מעמיק בזה, ומיד עולות עוד מחשבות: האם זו הדרך שלי להראות לעצמי את מה שיש לי, בכך שאני מפזר את הדברים מולי, במין תגובת נגד לנטיה לקחת את מה שיש לי כמובן מאליו? אולי זו הדרך שלי ליצור תחושה מדומה של שפע כדי לטשטש תחושה של חוסר שעולה לעיתים? ואולי הבלגן החיצוני נועד להסיח את דעתי מבלגן המתקיים בתוכי?
לסדר את הגישה
הסיבה שכתבתי את כל זה היא משום פסח המתקרב, עם הציווי האלוהי לנקות ולסדר את הבית, כאילו בני ישראל לא נדדו בחולות המדבר 40 שנה (ואולי משם מגיע הצורך לנקות לפני החג: מזיכרון החולות ההם שאולי עוד צרוב ב-DNA של העם שלנו).
אם אתם מבולגנים כמוני, אני חושב שהדבר הכי חשוב לסדר הוא את הגישה לדברים. במקום להעביר ביקורת ולנסות בכוח לשנות הרגלים והתנהגויות, כדאי ללמוד לקבל את הדברים ולשאול שאלות. להכיר את עצמנו עוזר לפתח הבנה וחמלה, מרכך את התודעה והופך את החיים ליותר פשוטים.
אם תגיעו לתובנות משמעותיות בדרך, בדומה לאלו בהן שיתפתי אתכם, אתם יכולים להכניס את זה לתהליך של טיפול עצמי. קחו לדוגמא אותי: הצורך שלי בהגנה הוא עמוק מאוד, וקשור בחוויות מהותיות שבאתי לטפל בהן בחיים הללו. שינוי וריפוי של הצורך הזה הוא מסע חיים, ונדרשת לכך הרבה סבלנות, כמו גם לטפל בנושא ברצינות. לי יש את הדרך שלי ואת אלו שאני הולך אליהן לטיפול. אם הדפוסים שלכם קשים לכם, אני מציע לשים את הביקורת בצד, להתחיל לשאול שאלות ולקבל עזרה.
