ישנו שקט רב ונינוחות עמוקה מאוד, אשר יכולים להתרחש כאשר מגע שבא מהלב מתקיים. זוהי חוויה עצומה ורבת ממדים של התרחבות, אשר יכולה לקחת אתכם אל מעבר לגבולות של המוכר, אל מעבר לגבולות של הידוע, אל תוך עולם אחר.
מגע, כאשר הוא בא מאהבה, כאשר אין בו צורך או אין בו פחד, יכול לעשות את הבלתי אפשרי, ולהפוך אדם למואר. אם האהבה אשר עוברת בתוך המגע, אם האינטימיות אשר נוצרת כאשר המגע מתקיים, הם עמוקים, הרי שהטרנספורמציה אשר יכולה להתחולל יכולה לקחת אדם מתוך חווית הנפרדות והנבדלות שהוא חי בה אל תוך חוויה חדשה של אחדות ושל חופש.
משום כך, כאשר הדבר קשור במגע, שם לא יושבים פחדים, שם לא יושב כאב, שם יושבת אימה. אימת מוות.
זוהי ההסכמה שלכם למות ולהיוולד מחדש בכל פעם שמתקיים מגע, אשר מאפשרת למגע פיזי מכל סוג ובכל רמה להתקיים. זוהי ההתנגדות שלכם לשינוי ולגדילה, אשר סוגרת את קיומו של מגע מכל סוג שהוא בחיים שלכם. זוהי האהבה שלכם לעצמכם אשר מובילה אתכם במסע, שתכליתו היא לפוגג את האימה הזו, להמיס את השתיקה של הפחד ולהרחיב את האופן שבו האהבה מבטאת את עצמה בתוככם – דרך מגע. לכן זוהי האהבה אשר נמצאת כאן הערב, וזוהי אהבה אשר מביאה אתם לכאן.
משום שמגע הוא האופן שבו לב מדבר עם לב אחר. זוהי התקשורת הלא מילולית אשר מאפשרת מפגשים מסוג אחר. מפגש שאין בו מילים, שאין בו הגיון, מפגש שאין בו שליטה. ומשום כך, מגע פיזי הפך להיות בעולם שבו אתם חיים לאחד מהכלים האכזריים ביותר שבאמצעותו משתמשים בני האדם בשביל להעניש אחד את השני, בשביל לפגוע אחד בשני. הוא הפך להיות אחד הכלים העיקריים שבאמצעותו בני האדם מענישים את עצמם.
זה מתחולל באמצעות מכות, באמצעות מעשים של אונס וניצול מיני. זה מתחולל באמצעות כל מגע שנעשה ללא הסכמה וללא כבוד, ללא אהבה או שיתוף פעולה. אך יותר מכך, אחת הדרכים שדרכם מבטא האדם סוג של הענשה כלפי עצמו היא בעצם מניעת מגע מכל סוג שהוא בחיים שלו.
כך שההסכמה ללמוד לגעת ולקבל מגע, ללמוד את הביטוי אשר מתקיים בדרך הזו, היא ההסכמה לא רק לפגוש את האימה, היא גם ההסכמה לפגוש את המאיים, את המסרס, את המעניש, היא ההסכמה את לפגוש את האונס והמנצל, את המכה.
מעל לכל, מגע הוא האופן שבו ילדים מדברים עם העולם, הרבה לפני שהם לומדים לדבר. ילדים מתקשרים עם העולם באמצעות המגע, באמצעות היכולת לגעת בדברים, משום שכאשר אין לכם עיניים אלו הידיים שלכם אשר רואות כיצד העולם בנוי. כאשר אינכם יודעים לדבר, אלו הן הידיים שלכם אשר יכולות לבטא את מה שאתם מרגישים, את מה שאתם צריכים.
ההסכמה לגעת היא ההסכמה לשחרר החוצה את אותו היבט בהוויה שלכם אשר קרוי הילד הפנימי או הילדה הפנימית. להסכים להחזיר סוג של סקרנות, של תמימות, של הרפתקנות, מקום שאין בו פחד, שאין בו ספק, שאין בו את האימה. מקום אשר רוצה לחייך, לשחק ולגדול מתוך סקרנות שאיננה נגמרת.
כילדים, אתם יודעים לגעת. אתם עושים זאת בטבעיות, ללא חשש. אך כאשר אתם גדלים, אתם לומדים לסגור את הרצון, ואתם יוצרים ניכור. ניכור מהגוף שלכם, וכתוצאה מכך ניכור מהעולם. אתם מעבירים את החוויה של החיים דרך חושים אחרים – דרך ראייה, דרך שמיעה, לעיתים דרך חוש הריח שלכם. אתם מעבירים את החוויה דרך המילים שלכם. רק אז אתם מוכנים לגעת.
אתם משתמשים בהגיון שלכם ובציניות שלכם לפני שאתם מוכנים להתמסר אל תוך חוויה פיזית שאיננה מוכרת לכם. פיתחתם ביקורת מפותחת מאוד, מורכבת מאוד וגבוהה מאוד, אשר מלמדת אתכם מה שמותר ומה שאסור. באמצעות זה אתם מחליפים את מה שאמורות לעשות כפות הידיים שלכם.
כל אלו הם סוגים של מנגנוני הגנה אשר נבנים, משום שבזיכרון הרגשי שלכם ישנו שילוב קשה מאוד, מצד אחד של אימה, אימה ממגע, מהפגיעה שהמגע יכול להביא וגם מהשינוי העצמתי שהוא יכול לחולל. מצד שני, שורה ארוכה של איסורים, של נימוסים והרגלים, שלעיתים אתם מאמצים כי הם מגנים עליכם מפני מה שאתם מאוימים ממנו, אך לרוב משום שאתם רגילים, עד שכבר איבדתם את הטבעיות שקשורה במגע של הידיים ושל הגוף כולו.
התקבל בתקשור שנערך בתל-אביב ב-8.8.2002
