בסוף השבוע הזה חזרתי שוב למעלה החמישה. בילדות שלי הייתי מגיע לכאן עם ההורים שלי כל שנה, לבקר את סבא וסבתא שלי (מצד אבא). כניצולי שואה, הם קיבלו את האפשרות להגיע לבית ההארחה שפעל כאן, לנסות לנוח מעט משגרת החיים הקשה של מי ששרדו את התופת.
על הדשא הזה שאתם רואים בתמונה, העברתי כמה וכמה שעות מתוקות בילדות. זה גם המקום בו ראיתי בפעם האחרונה את סבתא שלי, לפני קצת יותר מ-29 שנה. זה היה בתקופת החגים, שבועות ספורים לפני שהיא נפטרה מסרטן. אני הייתי בן 10, וכל המשפחה התכנסה לארוחת חג אחרונה.
במבנים שאתם רואים בתמונה הם התארחו, בכל פעם במבנה אחר. באחד מאלו עם גג הרעפים האדומים, הם שהו בפעם האחרונה. אני זוכר את ההליכה ברגל עם אבא שלי בשביל הסמוך, ואת התדהמה שאחזה בי מלראות את השיער של סבתא שלי מונח על ראש בובה, מציץ מבעד לחלון. זו הפעם הראשונה שהבנתי שזו בכלל פאה, אחד מהסימנים המוכרים של מי שהסרטן והטיפול בו מכלים את גופו.
29 שנים חלפו. בית ההארחה הפך למלון ושטחו הורחב. הבריכה שבתמונה היא רק אחד החידושים. בשנה החולפת הוא עבר לניהול חברה חדשה, שמחדשת אותו. המבנה הגדול בצד שמאל הפך לאגף לזוגות בלבד. המבנים בעלי גגות הרעפים יהפכו בסוף החודש למלון חדש לגמרי, בו אמידים ומעלה ישלמו 2,400 שקלים ללילה כדי לישון בסוויטה יוקרתית עם בריכה פרטית ושירות מוקפד. אף אחד מהם לא יידע, שלפני 29 שנים נפרדתי כאן מסבתא שלי.
אומרים שהזמן עושה את שלו. השטות הכי גדולה ששמעתי מעודי, שמצטרפת למשפט הטיפשי עוד יותר, "שלא תדעו עוד צער". כל בר דעת יודע שנדע עוד הרבה צער; וכל מי שמחובר ולו במעט לרגשותיו, יודע שצער הפרידה מעולם לא חולף לגמרי.
הוא נרגע, הכאב, ושגרת החיים מסיטה אותו הצידה. אבל הוא נמצא. כל שנה, באזכרה, אני נזכר, ומרגיש, ומתאבל. ומדי פעם, ברגעים קשים במיוחד, אני עוד מוצא את עצמי מתגעגע אליה. למרות שהיא לא הכירה אותי כמבוגר – אפילו לא כנער.
אז היום ישבתי לזמן מה על הספסל בגינה, שהפרחים המודרניים פורחים בה והפועלים עובדים כדי לחדש את התשתית העוברת בה. ונזכרתי במה שהיה ואיננו עוד. ולמשך אי אלו דקות, הייתי שוב ילד בן 10 שמתגעגע.
היא נפטרה בטרם עת, סבתא שלי, ולמרות שמבחינה קוסמית אין טעויות והכל בזמנו הנכון, בחוויה האנושית שלי, כך אני מרגיש. אני יודע שיש חוכמה מאחורי הדברים ובעודי יושב בוכה, נזכרתי במה שפעם אמרו לי בתקשור (לא שלי), שהלב שנשבר בי אז, הניע את החיפוש אחר הרוח (שאכן החל כמה חודשים לאחר מכן).
אז היום ישבתי על הספסל, שאז לא היה, ונזכרתי. והרגשתי אותה לידי, וידעתי שביום מן הימים עוד ניפגש ונתחבק ונצחק, ואולי נדמיין שהיא שוב מכינה לי כוס שוקו כמו כשהייתי ילד. אבל כל זה לא מטשטש את החוויה הרגשית, הבסיסית, שנותרה בתוכי 29 שנים אחרי, של געגוע. ואולי רק מדגישה
2 מחשבות על “29 שנים לאחר מכן”
מעלה החמישה. כן. בהחלט. כל שנה. תמיד בקיץ. סבא ז"ל וסבתא. מתייצבים שם. ניצולי שואה. ואני – זו שמעולם לא ביקרה אותם שם… והתמונה הזאת שלך – נוגעת! – לוקחת אותי למקום שכל כך מוכר לי גם אם פיזית לא הייתי שם. לסבא אני עדיין חוגגת יום הולדת. כאשר עזב לצד השני, לא הצלחתי להרגיש עצב – אהבתי אותו עד כדי כך שעוצמת ההקלה שאינו סובל עוד היתה גדולה מעוצמת הכאב האישי שלי על האובדן. הגעגוע לאימו שנספתה בשואה גרם לו לסבל קשה. געגוע שאט אט עם השנים שחלפו הפך אלים יותר ויותר עד שכיסה את כל ליבו וגרם לו לא לישון . כאב לב שאין לתארו במילים. אהבתי את סבא שלי, העוגן שלי – בכל ליבי. אהבתי אותו כל כך שכאשר עזב שמחתי בשבילו שחזר לפגוש באימו. אבל עכשיו, שנים אחרי שעזב, הגעגוע שלי אליו הולך ומעמיק ואני אכן מוצאת את עצמי מתגעגעת אליו. מתגעגעת הביתה. אכן – פוסט שעורר געגוע.
לרגש יש את הקצב שלו. חיבוק