"כל מה שצריך זה רק להאמין", היא אמרה לי, מצטטת את מה שהיא שמעה בסדנה שהיא הלכה אליה.
כמה קל להגיד את המשפט הזה. כמה הרבה אומרים את המשפט הזה. כמה אשמים אנחנו מרגישים, שאנחנו לא מצליחים ליישם את המשפט הזה. וכמה מעטים מבינים איך, בעצם, יוצרים אמונה מחדש.
מעולם לא באמת איבדנו אמונה, משום שמלכתחילה לא נולדנו עם אמונה. נולדנו עם ידיעה שאין לה מילים, שאנו חופשיים להיות אנחנו. למעשה, לא נולדנו עם ידיעה, שכן קיומה של ידיעה מעיד על קיומו של חוסר ידיעה. בבואנו לעולם, אנחנו חופש בעצם היותנו.
נולדנו, והחיים החלו. חוויות נעימות עם חוויות כואבות, אשר לאט לאט מלמדות אותנו שאנו לא חופשיים. כל חוויה לא-אוהבת שנגרמה לנו, בין אם במכוון ובין אם מחוסר מודעות, יצרה בתוכנו עוד כאב ועוד הבנה/אמונה ביחס לאופן שבו החיים עובדים, ביחס למי שאנחנו. זו למידה רגשית, דרך חוסר וכאב ופחד, שנטמעת בתוכנו היטב.
אנו לומדים שהעולם מסוכן, שהעולם אינו בטוח, שאי אפשר לקבל הכל, שצריך להתפשר, שאפשר לאבד, שיש כאב, שצריך לוותר על דברים חשובים, שיש רגשות שליליים, שיש רצונות וצרכים לא ראויים, שיש חלומות שלא מתגשמים, שיש אהבה שלא תמיד נמצאת, שאנו לא בסדר ולא מספיק טובים ולא ראויים, שאם רק נשתנה יהיה בסדר, שלעולם לא נצליח להשתנות, שיש דברים שצריך לקבל אותם גם אם לא רוצים אותם, שהחיים לא הוגנים.
מתוך החוויות נוצרות בנו אמונות, נצרבות בבשר הרגשי והפיזי שלנו. הן נצרבות בכאב ובפחד ובאשמה ובכעס ובשנאה, והופכות להיות "האמת".
בשלב מאוחר יותר בחיים, אנו מגיעים לסדנה, ואומרים לנו "אם רק תאמין, אז הכל ישתנה". כאילו אמונה היא כמו מחשבה, באה והולכת; שאפשר בלחיצת כפתור/בחירה מושכלת פשוט לשנות אותה, והכל יהיה בסדר.
בהתחלה אנחנו מנסים. מתרגלים את התרגילים, אומרים את המנטרות, עושים את המדיטציות. זה עוזר לפעמים, אפילו מאוד. אבל לא תמיד, ולפעמים ההשפעה מתפוגגת אחרי זמן מסוים. אז אנחנו מנסים מחדש, מנסים משהו חדש, לא מוותרים.
עד שאנחנו מתייאשים. ומאבדים אמונה, שבקושי היתה לנו. אמונה שאומרת שאפשר להתרפא, כי שמענו אנשים שריפאו את עצמם והשתנו, ואנחנו רוצים גם. את מעט האמונה הזו אנו מאבדים, כי אנחנו לא מצליחים ליישם את התרגילים ולהאמין במנטרות/אמונות האלה, "אני בריא/ה", "אני שפע", "אלוהים אוהב אותי", "אני אהבה".
אם כל זה אי פעם קרה לכם, יש סיכוי גבוה מאוד שאתם מאשימים את עצמכם בכך שלא הצלחתם. באותה המידה, יש סיכוי שאתם מאשימים את המורה/ישות/שיטה/טכניקה, ואולי את כל התחום הזה בכלל.
יש סיבה מדוע זה לא כל כך פשוט להאמין שאפשר אחרת, והיא כתובה בכל מה שתיארתי קודם כן: בשביל להחליף אמונות כואבות ומכאיבות, שנלמדו ונצרבו בנו רגשית ופיזית, צריך לחזור ולרפא את הרגשות הפגועים שלנו.
כלומר, לחזור ולרפא את הזיכרונות הכואבים, את הטראומות שחווינו, את רגעי האימה והאובדן והכאב והזעזוע. לחזור אליהם, גם אם לא זוכרים אותם במדויק. לחזור לכאב, ולרפא אותו, אותו ואת הפחד והאשמה והכעס והשנאה שהוא יוצר.
לחזור לרגשות, להרגיש מחדש את החלקים הפגועים. לתת להם לגיטימציה ומרחב נשימה והרגשה. כלומר, לתת לעצמנו. לחזור ולהיות פגועים, כדי ללמוד מחדש שאנו לא רואים נכון את המציאות. ללמוד שהבעיה מלכתחילה לא היתה אנחנו, אלא מי שפגע בנו. גם אם אלה האנשים שהכי אהבו אותנו.
מה שאני מציע הוא לא קל, הוא לא קצר מועד והוא לא קוסם. אני לא מציע לכם להתחבר למימד החמישי/שביעי/תשיעי, למרחבים של חופש וקסם ואמונה, כדי להרגיש יותר טוב ולחיות יותר טוב. אני מציע להתחבר למקום הכואב, הדחוס בזיכרונות כואבים, שזקוק לריפוי. אני מציע לכם לחזור למימד השלישי-רגשי, זה שמעולם לא באמת עזבנו אותו.
ככל שחוזרים ומרפאים את הרגשות הפגועים-כואבים שלנו, אנו בונים את עצמנו מחדש. אנו יוצרים אמונה חדשה, שאומרת שאפשר, שהכל בסדר. אמונה שעם הזמן יכולה להפוך לידיעה. ידיעה שעם הזמן, הופכת להיות הוויה של חופש, כזו שהיינו לזמן קצר, כאשר הגענו לעולם.
כל מה שצריך כדי להאמין שאפשר ולחיות אחרת, הוא לרפא מקומות כואבים ופגועים. צריך גם נחישות וסבלנות והתמדה ועדינות ואפילו אמונה, שלא תמיד יש בהתחלה, שזה אכן אפשרי, שמותר.
1 מחשבה על “הדרך לשנות אמונות מגבילות”
תודה, אכן שינוי בגישה להתפתחות אישית…וקשה לא להיגרר להאשמות כלפי הפוגעים