בשבוע שעבר ראיינתי את אילנה רוגל בתוכנית הרדיו שלי. היא דיברה על כך שאנחנו אוכלים אוכל שלא טוב לנו למרות שבחוויה המודעת זה אוכל ש"אנחנו אוהבים". אני מכיר היטב את הדואליות הזו ושאלתי אותה למה זה כך. "זו שאלת השאלות", היא אמרה, "למה אנחנו מכניסים לגוף אוכל שפוצע אותנו".
מאז אני חושב על השאלה הזו, ונראה לי שיש לי תשובה.
אני לא מאמין שיש דבר כזה, נטיה להרס עצמי. אנחנו לא באמת רוצים להכאיב לעצמנו, לפגוע בעצמנו, בגוף שלנו ובהצלחות שלנו. הנטיה המולדת שלנו היא תמיד לעזור לעצמנו ולהגן על עצמנו.
ההרס, הפגיעה, הם אינם המטרה, אבל הם בהחלט מה שקורה פעמים רבות כשאנחנו מנסים להגן על עצמנו. כשאני אוכל בצק או מתוק, אני עושה את זה כי זה חלק ממנגנוני ההגנה שלי, שלמדתי בגיל צעיר מאוד, כדי ליצור לעצמי תחושת ביטחון ויציבות שחסרה בתוכי; אבל בזכות העובדה שהם לא עושים לי טוב בגוף, אני חייב להתפתח.
דמיינו מה היה קורה, אם בצק וסוכר היו עושים לי טוב? אם בכל פעם שהייתי אוכל את האוכל הזה, הגוף שלי היה מרגיש טוב והבריאות שלי היתה משתפרת; וכל ק"ג נוסף היה מתקבל באהבה ובהערצה על ידי ועל ידי החברה בה אני חי. אם זה היה קורה, לא היתה לי שום מוטיבציה להשתנות, להתפתח. הרגלי התזונה שלי היו נשארים כפי שהם היו לפני 15 שנה ויותר, נטולי ירקות ופירות כמעט, עמוסי קולה, פחמימות וסוכר.
התנשאות זה מנגנון הגנה נוסף שפיתחתי עם השנים, כדי לחפות על חוסר הביטחון שלי. מה היה קורה אם בכל פעם שהייתי מתנשא על אחרים, הם היו אוהבים אותי יותר? אם בכל משפט מתנשא הייתי זוכה לחבר חדש? אם ההתנשאות היתה מעמיקה את האינטימיות בחיים שלי? אז לא היתה לי שום מוטיבציה להתפתח, כלומר להבין שאני בעצם חסר ביטחון, לרפא עוד ועוד את המקום הזה, כדי ללמוד להיות יותר בגובה עיניים עם אנשים בחיי.
אז לא, אני לא מנסה להרוס לעצמי את החיים ו/או לפגוע בעצמי. אני מנסה להגן על עצמי, כדי שלא יכאב לי שוב, כדי שיהיה לי טוב בחיים. אבל בזכות העובדה שהפעולות הללו אינן תומכות בי בפועל, אני חייב – אם אני רוצה, כמובן (ואני רוצה) – לחפש דרך אחרת ליצור ביטחון, יציבות ותחושת מוגנות. דרך שבה כל החלקים שבי ירגישו טוב, שאף צד לא ייפגע.
אז אם אתם נוטים לשפוט את עצמכם על ההתנהגות שלכם, מנסים להבין למה לעזאזל אתם הורסים לעצמכם את החיים, אולי המילים שכתבתי כאן, יתנו לכם נקודת מבט אחרת על הדברים.
