באופן מוזר, השיעור הרביעי בקורס מטאפיזיקה רגשית היה שיעור מרגיע. מדוע מוזר? משום שהשיעור הרביעי עסק באחד התחומים המאיימים ביותר. כנגזרת מההתמקדות במוח ובמערכת העצבים, התמקד מרבית השיעור בקבוצת מחלות מאיימת למדי: מחלות הקשורות – לפחות בתפיסה שלנו – בזיקנה ושיגעון. אז איך קרה שיצאתי מהשיעור רגוע יותר? תבינו מיד.
השיעור הרביעי התמקד כאמור במוח ומערכת העצבים. אחרי שעברנו על התפתחות המוח והזיכרון, והמשמעות של הפרשנות שאנו נותנים לאירועים של החיים (פרשנות הקובעת במידה רבה את כל חיינו), הגענו למחלות הקשורות בתפקוד של המוח ומערכת העצבים.
דיברנו על מאניה דיפרסיה, דמנציה ואלצהיימר; התמקדנו בטרשת נפוצה, אפילפסיה, פרקינסון, תסמונת טורט, סכיזופרניה, מיגרנות ואפילו חרדה קיבלו את המקום והניתוח שלהם.
כשהלא ידוע הופך (קצת) מובן
אז מדוע נרגעתי? משום שהמחלות הללו נשמעות תמיד רחוקות, לא מובנות ומאיימות מאוד. בין אם הן קשורות למה שמוגדר כשיגעון או לזיקנה הממשמשת ובאה, שמות המחלות הללו מעוררים בתוכי פחד, איום ממשהו לא מובן, לא מוכר, היכול, אולי, לפגוע גם בי.
בשיעור קרה דבר הפוך. הקשר בין מצב התודעה של האדם ודפוסי ההתנהגות שלו לבין אותן מחלות התחיל להיות ברור. בפעם הראשונה, המחלות הללו – שאני מכיר היום והכרתי בעבר אנשים החולים וחלו בהן – הפכו להיות קצת יותר מובנות. כמי שמבין ומאמין בכך שמחלות נוצרות על בסיס מצבנו הרגשי-מנטלי, קבוצת המחלות הזו הפכה למשהו קצת מוסבר.
אפשר כמובן לומר, שיש משהו מפחיד בכל המידע הזה. כל אחד מאיתנו יכול למצוא בעצמו דפוסי התנהגות המתוארים כאלו המביאים מחלות קשות מסוג זה. הדבר נכון, כמובן: בכולנו יש את כל דפוסי ההתנהגות היכולים באופן תאורטי לעורר את כל סוגי המחלות. אין זה אומר שנחלה בכולן; והסיבה מדוע אני מתמודד עם מחלה מסוג זה ולא אחר, קשורה ברבדים הגבוהים של הקיום שלי, במה שבאתי לחוות וללמוד בתקופת החיים הזו.
מה צפוי לי בהמשך הדרך, בהמשך החיים, נותר מסתורי ולא ידוע. אך הידע שאילנה מלמדת בקורס נותן חומר לעבודה עצמית, פנימית. זו אינה יכולה להבטיח שתמיד אהיה בריא, אבל היא מספקת לי כלים לרפא את המצע עליו מתפתחות מחלות ולהבטיח לעצמי חיים איכותיים ככל שביכולתי לאפשר.
בשיעור הבא: מחלות הסרטן. שאלוהים תשמור.