ככל שהקורס מטאפיזיקה רגשית של אילנה רוגל מתקרב לסופו – רק עוד פגישה אחת ופוסט אחד בנוסף לזו עליה אני כותב הפעם – כך אני נדהם יותר מהחוכמה העומדת מאחורי כל הדברים.
מבחינתי, הרעיון כי אנו יצורים רוחניים המהלכים בעולם הפיזי הזה הוא אמת ועובדה. במרוצת השנים חוויתי אינספור חוויות הקשורות בחיים קודמים כמו גם בממדים אחרים של הקיום בשביל לדעת כי יש הרבה מעבר לקיום הפיזי הרגעי. עם זאת, מה קורה בתוך הגוף הפיזי שלנו נותר עבורי מרבית השנים כתעלומה אחת גדולה.
יכולתי לפני שנים רבות להחליט להעמיק בלימודים של הגוף הפיזי, אך לא עשיתי זאת משום שהתשוקות שלי לוקחות אותי לרוב לתחומי עניין אחרים. אך היתה בי ועודנה יש סקרנות ביחס לגוף הפיזי – ובמיוחד לרבדים הרגשיים-אנרגטיים שלו. מבחינה זו, המפגש עם אילנה, החל מפגישת הייעוץ הראשונה איתה, דרך החברים אותם ליוויתי לפגישות הייעוץ שלהם וכלה בקורס הזה, מהווה עבורי הזדמנות פז ללמוד ולהעמיק.
להתאושש בעזרת בלוטת האצטרובל
כמו תמיד בחיים, ככל שאני נכנס לתוך עולם כך אני מגלה עד כמה מעט אני יודע, כמה הרבה יש עוד ללמוד. ההתעמקות בתפקודים של המערכת האנדוקרינית בשיעור ה-11 היתה עבורי הזדמנות נוספת להבין זאת.
הטחול, הכליות, הורמונים שונים, כל אלו ועוד קיבלו התייחסות במהלך השיעור הזה. מה שתפס אותי יותר מכל דבר אחר היה דווקא החלק בו אילנה דיברה על בלוטת האצטרובל. ייתכן מאוד ואיני זוכר את הנוסח המדויק של הדברים, אך זהו המסר העיקרי: בלוטת האצטרובל, נוכחת חלקה באופן פיזי וחלקה באופן אנרגטי, מכילה בתוכה הבטים של כל התאים של כל גופנו.
מכאן יש לבלוטה זו, השוכנת במוח, את הידע לתפקודים השונים של כל המערכות בגוף, והיא מפרישה מדי לילה את המלטונין, שלא רק עוזר לשינה טובה יותר. אילנה הגדירה אותו כהורמון ההחייאה וככזה הוא קשור בהתאוששות של הגוף ממצבים שונים, כולל סיפורי החייאה יוצאי דופן המתרחשים לעיתים.
כזה הוא הסיפור של ד”ר אבן אלכסנדר, עליו כתבתי בעבר. אנשים אשר עברו מחלה או פגיעה פיזית קשה, כזו שאמורה להשפיע לרעה על תפקוד גופם במידה והם נותרים בחיים כמובן. למרות זאת, הם מתאוששים באורח פלאי וחוזרים לתפקוד – אם לא מלא, אזי גבוה הרבה יותר מכפי שהרופאים תארו לעצמם. במקרים אלו מעורבת בלוטת האצטרובל.
המחלים הוא אני
זה היה מרתק להבין איזה תפקיד חשוב יש לבלוטה הזו בהחלמה שלנו, בעיקר כאשר מדובר באותם מצבים בלתי נתפסים. הידע הזה נותן במובן מסוים גם כלי עבודה: אפשר לדבר עם הבלוטה במעין שיחה פנימית, ולבקש ממנה לפעול, לחיות ולהחיות במצבים בהם פעולתה כה נדרשת.
באותה המידה העיסוק בבלוטת האצטרובל (שלא נראית כמו האצטרובל שבתמונה, אבל תמונה זו עדיפה על פני תמונה של בלוטת האצטרובל עצמה), החזיר אותי לכך שככל שהתפקוד של הגוף מורכב, מרתק וחשוב, מי שאחראי על הדברים הוא אני.
החוויה של החיים בגוף היא לרוב חוויה של חוסר אונים, הנוצרת עקב המסתוריות של הגוף. אני יכול כמובן ללמוד על הגוף וממנו כאשר הוא מאותת בדרכו שמשהו לא בסדר. אך הכדור – במובן המטאפורי, לא הפיזי – נמצא בידיים שלי. כדי שסיפורי ניסים מסוג זה שקרה לד”ר אלכסנדר ולרבים כל כך יקרה גם לי – אם וכאשר אזדקק לכך – מוטלת עליי האחריות ליצור אותם.
עובדה זו מחזירה אותי למסתוריות העמוקה יותר, המורכבת, של הקיום שלנו. מסתוריות הנוצרת מהשילוב של הרוח, הרגש והגוף, המאפיינת את החיים בעולם הפיזי. יצאתי למסע רוחני בעקבות המסתוריות הזו כבר בנעוריי, סקרן ללמוד על האופן בו הדברים עובדים באמת. כאשר הדבר נוגע למחלות, הסקרנות מהולה בהרבה פחד.
ככל שהידע שאני צובר בחיים מפוגג מעט מהפחד הזה ועוזר לי להתמודד עם מצבים כאלו ואחרים, המסתוריות נותרת בעיניה.