בהמשך לתקשור על הזמן בתהליכי יצירת מציאות, שהתקבל בקורס "להיות בעלי הבית", שאלה אחת המשתתפות את טוֹהר שאלה לגבי זה. השאלה - והתשובה - הן חשובות, ואני מביא אותן לכאן:
- יש לי קונפליקט פנימי בין הבקשה להתחבר למציאות שאותה אנו רוצים לייצר לבין תורות רוחניות אחרות, שמדברות על ויתור על הכול, להיות בתסריט הכי גרוע ולקבל אותו. האם להיות במקום הרואה את המציאות החיובית הזו, או שהפער בין מה שאנו רוצים לבין מה שקורה גורם לסבל?
"את יכולה לשלב את שתי הגישות ביחד, ואז הקונפליקט ייפתר. לרצות בשינוי ולהרפות ממנו בעת ובעונה אחת. להסכים לקיים ולרצות לשנות את הקיים בעת ובעונה אחת. כך אפשר לנוע באופן יותר קל ומדויק, מתוך הקשבה לקצב שלך, ליכולת שלך להשתנות.
"כאשר יש אחיזה בלבד בצורך בשינוי, אין הקשבה לקצב וליכולת להכיל שינוי, ואז יש סבל. אם האדם מוותר באופן מוחלט על הצורך בשינוי, הוא עשוי למצוא את עצמו בהעדר חיוניות. הוא עשוי למצוא את עצמו בהעדר חיים. זה מצב שבני אדם לעיתים נמצאים בו, לפעמים באופן זמני ולפעמים באופן קבוע, וזה יכול להביא לייאוש ולדיכאון ולמצבים ממושכים של חוסר חיוניות וחוסר תקווה.
"אנו מבקשים לא רק להקל על התהליך של יצירת מציאות, אלא לסייע במניעה של מצבי קצה מסוג זה, בהם האדם מוותר במידה כזו או אחרת על חייו.
"השינוי הוא טבע החיים, ואין סיבה לוותר על הטבע של החיים. מצד אחד להסכים לשינוי, מצד שני להסכים גם לקצב ולמידת היכולת. לרצות את השינוי מבלי ללחוץ שהוא יקרה, יכול לעזור לך לפרק את הקונפליקט.
"כדאי לזכור, שכאשר את מוותרת על הרצון בשינוי ומכינה את עצמך לגרוע מכל, את למעשה רוצה בשינוי. גם כאשר זו הגישה, יש בבסיס שלה רצון בשינוי, ואם יש רצון בשינוי המניע גישה שכזו, אז יכול לקרות שינוי. אך כאשר האדם מוותר על רצון בשינוי באופן מוחלט, הוא לא ינקוט בגישה שכזו, ומה שיקרה הוא מה שתיארנו כעת – מצב העשוי להיות זמני או קבוע של דיכאון וייאוש, ואין באמת סיבה לחיות באופן הזה. אין באמת סיבה להסתפק בקיים, אם הקיים אינו מתאים למי שאתם. אין סיבה לוותר על האפשרי עבורכם.
"אנו לא מציעים לכם ללחוץ על עצמכם ולדרוש מעצמכם להשתנות ולכעוס על עצמכם שלא השתנתם ולהעביר על עצמכם ביקורת. אנו לא מציעים לתרגם את שאנו אומרים לגישה שכזו, אבל אנו גם לא מציעים לוותר, אין סיבה".
