מעולם לא למדתי תקשור.
התחלתי לתקשר במהלך מדיטציה מודרכת אותה הנחתה המורה הרוחנית שלי, ורדה דרור: ראיתי ישות, דיברתי איתה, וכל מה שעשיתי מאז היה לתרגל עוד ועוד.
ליתר דיוק, כשנה מאז שהתחלתי לתקשר, הצטרפתי לקורס ללימוד תקשור; חשבתי שאני אוכל ללמוד בו דברים שיעזרו לי לחדד את היכולת שלי. אבל זה היה קורס למי שלא יודע לתקשר ואת מרבית התכנים כבר חוויתי והכרתי, אז עזבתי את הקורס באמצע.
שלא יהיה ספק, זה לא שהייתי מסוגל לשבת בעיניים עצומות ולתקשר ישירות את המדריכים שלי, כפי שאני עושה היום, מהרגע בו התחלתי לתקשר.
למעשה, במשך תקופה ארוכה הייתי מבקש שישאלו אותי שאלות, ואז עוצם את העיניים, שואל, שומע את התשובה, פוקח עיניים ואומר מה שמעתי. הרבה חודשים כאלה עברו עד שלמדתי לשבת בעיניים עצומות ולתקשר אותם ישירות דרכי – וגם אז זה היה מורכב. הייתי צריך קודם כל לשמוע את המסר בראש שלי לפני שהייתי מסכים לפתוח את הפה ולומר אותו.
כל כך פחדתי מהחדש, מלהתמסר לזה; לא הייתי בטוח שאני לא ממציא, לא ידעתי להבחין בין השכל שלי לבין המדריכים שלי, והרגשתי שאני חייב לשמור על שליטה בתהליך הזה, שכל כולו הוא איבוד שליטה.
מזל שישויות הן סבלניות עד אין קץ, כי מהרגע בו התחלתי לתקשר, אי שם בקיץ 1995, ועד שהסכמתי לעצום עיניים, להתחבר לטוהר ולהעביר את מה שיש להם לומר מבלי לשמוע קודם את המילים – עברו כמה שנים.
מי שעזרה לי בשלב מוקדם יחסית דרך ונתנה לי את הגושפנקה לכך שאני אכן מתקשר ולא ממציא את הכל היא פיליס שלמר ז"ל, המתקשרת של תום דובר מועצת התשעה ומחברת הספר "כוכב הבחירה היחיד". היא השתתפה במפגש תקשור שהעברתי בתחילת הדרך וידעה לומר לי שאכן, טוהר ממשיים בדיוק כמוני וכן, אני מתקשר אותם. אני שמח שבשנים האלה יש לי את האפשרות לעשות את אותו הדבר למתקשרים אחרים, הנמצאים, יחסית, בתחילת הדרך שלהם.
ללמוד ביטחון עצמי
מעולם לא למדתי לתקשר, אבל אני לומד כל השנים לסמוך על מה שקורה, לסמוך על עצמי. זה, אגב, נכון לכל מה שאני עושה – לא למדתי תקשורת (ואני עיתונאי כבר 20 שנים) ולא למדתי הנחיית קבוצות (ואני מנחה סדנאות כבר 15 שנים). אני רייקי מאסטר שלא זוכר אף אחד מהסמלים, וטיפול בפרחי באך, תחום שלמדתי ויש לי אפילו תעודה, הוא כלי שמעולם לא השתמשתי בו בעבודה עם אנשים.
אז מה כן למדתי כל השנים? ביטחון עצמי. למדתי – ואני עדיין לומד – לבטוח בעצמי, בתשוקה שבוערת בלב שלי, שמבקשת ביטוי, בין אם זה תשוקה לכתוב, לתקשר או להעביר סדנאות. לבטוח באינטואיציה, במילים שאני רוצה לומר, בדברים שאני רוצה לעשות. הנה דוגמא: מי שהשתתף בעבר בסדנאות שלי יודע, שאני פתאום יכול להוריד את אחד התופים מהקיר ולתופף בעזרתו בתחילת מדיטציה; זה לא משהו שאני מתכנן מראש, אבל כשיש לי תחושה שעליי לעשות זאת, אני יודע כבר לא להתווכח איתה אלא להקשיב ולעשות.
במהלך המסע הזה הבנתי שביטחון עצמי זה הדבר העיקרי שאנחנו צריכים ללמוד, אם לא היחיד. יש תחומים בהם חשוב ללמוד ידע, כמו רפואה, עריכת דין, ואם רוצים ללמוד טכניקה או שיטה מסויימת, לא פעם חשוב ללמוד אותם באופן מסודר. אבל גם במקרים אלו, מה שיקבע בסופו של דבר את מידת המימוש וההצלחה שלי הוא מידת הביטחון העצמי – כמה אני מוכן להגיד את מה שאני רוצה להגיד וכמה אני עסוק במה יגידו עליי.
בתור מתקשר, אגב, זה לא פשוט – זה תחום מיסטי שנוי במחלוקת ולספר לאנשים "אני מתקשר" יכול להיות לא פשוט כמו לספר להם "אני הומו". הפחד מהחשיפה ומדחייה הוא אחד הפחדים העיקריים שאני פוגש בעצמי ובסדנאות למתקשרים שאני מעביר, והוא אחד הפחדים החשובים שכאשר חוצים אותם, מגלים חופש חדש לממש את היכולת המופלאה הזו.
האם באמת צריך תעודה?
אחד הדברים שחוסר הביטחון גורם לנו הוא לחשוב שאנחנו צריכים ללמוד באופן מסודר ולקבל תעודה.
לפעמים, כפי שכתבתי למעלה, זה באמת נחוץ, אבל ישנם לא מעט מקרים בהם אין בכך באמת כל צורך. תעודה, כפי שיודעים לא מעט בוגרי מכללות ואוניברסיטאות בשנים האחרונות, לא בהכרח פותחת דלתות; אני לומד פעם אחר פעם, כי מה שפותח דלתות הוא הביטחון שלי בעצמי. כלומר, הנכונות שלי לתפוס את הידית, להוריד/לסובב אותה (תלוי איזו ידית), ולפתוח את הדלת.
אם אתם מרגישים לא מספיק טובים במה שאתם עושים – וזה לא משנה אם מה שאתם עושים הוא טיפול, תקשור, כתיבה או משחק – דעו כי הדבר העיקרי שבו עליכם להתמקד הוא בריפוי של הפחדים והספקות, כך שהביטחון שלכם ללכת אחרי עצמכם יגדל. ואם הראש שלכם אומר לכם "צריך תעודה", תבדקו היטב אם זה באמת נכון. אתם עשויים לגלות אמונה האומרת שעליכם לקבל תעודה כדי לקבל ביטחון עצמי, וזה לא בהכרח קשור זה בזה.
אם החלום שלכם הוא להיות עורכי דין, הראש שלכם צודק, אתם צריכים ללמוד באופן מסודר. אבל גם אז, תקפידו לטפל בכבוד ובעדינות ברגשות שלכם. בכל נתיב של הגשמה עצמית, מה שקובע את מידת ההצלחה שלכם הוא מידת הביטחון העצמי שלכם.
