מתי אנחנו מפסיקים ללכת לטיפול ואיך זה קשור להרגלים

אחת התופעות העצובות והנפוצות ביותר שאני מכיר ב-20 ומשהו שנה של עבודה עם אנשים, היא הנקודה בה הם מפסיקים את התהליך: רגע לפני שינוי מהותי, משמעותי.

חלק גדול מהאנשים מפסיקים את התהליך לפני ששינוי מתחיל להתממש. אחרים מפסיקים כשההגשמה החלה, לפני שהשינוי המיוחל מתבסס והופך למציאות.

זה לא תמיד כך, כמובן: לפעמים אנשים מפסיקים תהליך כי התהליך הגיע לסיומו, לפעמים כי התהליך שהם נמצאים בו לא מתאים להם יותר. אבל הפוסט הזה מתמקד במקרים שתיארתי לעיל.

—

ראיתי את זה קורה עשרות רבות של פעמים, ובכל אחת מהפעמים, איני יכול להגיד דבר.

תפקידי הוא לעזור לאנשים לברר עם עצמם מה הם רוצים ומה נכון להם, ולעודד אותם ללכת אחרי עצמם. אם לאדם יש ספק והוא לא בטוח שהוא רוצה להמשיך, אני אעודד אותו לבחון את הדברים וגם לקחת הפסקה. זאת כדי לוודא שהאדם בוחר להמשיך כי הוא באמת רוצה, ולא כי הוא מרגיש שהוא חייב משהו, לי או לעצמו.

מאחר ותהליך של טיפול/גילוי/ריפוי הוא מורכב, חשוב עד מאוד שהאדם יבחר מתוך עצמו מה נכון לו, מתי ועם מי לעבוד. אני, למשל, לעולם לא אנדנד לאנשים לעבוד איתי ו/או אזמין אותם לשיחות בירור/פרידה שבפועל ממשיכות תהליך שהאדם לא רוצה לעשות. חופש הבחירה הוא מקודש, במיוחד בתהליכים שכאלה.

עם זאת, זה מתסכל לפעמים, ובעיקר עצוב, לראות שאנשים מפסיקים תהליך בדיוק כאשר שינוי קורה, במיוחד זה שהם רוצים כל כך. במיוחד כשמדובר באנשים שליוויתי תקופה והם נכנסו לי ללב, מה שקורה לי בד"כ אחרי תקופה כזו או אחרת.

—

האמת היא שכל כמה שאנו רוצים שינוי, אנו לא באמת רוצים לממש אותו. זה לא משנה מה השינוי – לצאת מחובות, למצוא עבודה שאנו אוהבים, לצאת מזוגיות לא טובה, להתחיל בזוגיות חדשה, לרפא מערכות יחסים כואבות, לאהוב את עצמנו – הרבה יותר קל לנו לרצות שינוי, מאשר להשתנות.

אנחנו מכירים את עצמנו באופן הזה – בצמצום, בחוסר מימוש, בחוסר הגשמה. מכירים את עצמנו מתוסכלים, מבואסים, לא יכולים לעשות או להגיד מה שאנחנו רוצים, רחוקים, מבודדים.

אנחנו לא מכירים את עצמנו בחיים של רווחה, של מימוש עצמי, חיים של נינוחות וקירבה וסיפוק ושמחה ואהבה.

מכל ההרגלים שכדאי לנו לשנות, זה ה-הרגל המאתגר מכולם והבעייתי מכולם – הרגל לחיות בצמצום ובחוסר מימוש. מציאות של מימוש עצמי, מלאות ורווחה וסיפוק היא מציאות זרה, ומי באמת רוצה להיות במקום זר ולא מוכר?

בגלל ההרגל הזה, קורים לנו כל מיני דברים. אחד מהם הוא להפסיק תהליך של שינוי בדיוק כשדלת עומדת להיפתח, או רגע אחרי שחצינו את הסף ועברנו למציאות שרצינו לעבור אליה, לפני שהספקנו להתבסס בה.

—

טוהר דיברו ארוכות בתקשור שהיה ב-1.1.23 על ההתמודדות עם חוויה של זרות בתהליכי התפתחות. זו הסיבה העיקרית לזרות שאנו חווים – כשאנו מתחילים לחוות חוויה ולחיות חיים שאנו לא מכירים.

יש הרבה הסברים למה אנשים מפסיקים – אין זמן, אין כסף, הטיפול לא מתאים, אני צריך משהו אחר. לפעמים ההסברים הללו נכונים וצריך לתת להם מענה. במרבית המקרים מדובר בתירוץ לאמת עמוקה יותר, שאנשים לא ממש מודעים אליה. מהי האמת? הפחד אוחז באנשים, מזהיר אותם מפני החדש והזר והלא מוכר, אומר להם שהם לא בדרך הנכונה, ומציע להם לעזוב ולהתרחק.

—

אני מכיר את הפחד הזה מעצמי. עמדתי בצומת הבחירה הזה הרבה פעמים, ועוד אחזור אליה בהמשך הדרך. אני מכיר את הפחד, את הזרות, את הפיתוי להישאר כפי שהכרתי את עצמי.

אני מכיר את המחיר שאני משלם, כשאני מנסה להישאר במקום המוכר. אני גם יודע כמה כדאי לחצות את הזרות הזו, כלומר להתמיד בתהליך השינוי. הזרות הראשונית חולפת בשלב מסוים, והטוב שפעם היה רק חלמתי שיקרה, הופך למציאות של ממש. אפשר, אפשר לחיות טוב, להרגיש טוב, ליהנות מעצמנו ומהחיים.

—

תתמידו בדרככם, כל אחד בדרכו. וכאשר בא לכם לעזוב אותה, תבדקו אם זה לא הפחד שמזהיר אתכם מפני הטוב.