השתקפות השבוע: תקשור עם האמונה שבפנים

אני אוהב את פייסבוק, שלא לומר מכור לרשת הזו. היא מאפשרת לי לבטא חלקים שונים בתוכי, כולל את הצורך להשמיע את דעותיי, להצחיק, להיות בקשר עם אנשים, וגם לספר לעולם על מה שאני עושה עם טוהר. רשימת החברים שלי מדגדגת את ה-5,000, רובם ככולם אנשים שאני בכלל לא מכיר, ולתכנים של מרבית חברי הפייסבוק שלי אני בכלל לא נחשף (תאשימו את האלגוריתם). למרות המספר הגדול, שאמור להבטיח ניוז פיד הטרוגני, כאשר אני גולל בפייסבוק אני נחשף למציאות דומה, אותה אפשר להגדיר במילה אחת: פניקה.

אני כותב את המילים הללו ומיד נזכר בפוסטים אחרים שאני קורא בפייסבוק, כאלה שהפחד לא נמצא בהם. אבל הם בחזקת מיעוט (לפחות בחוויה שלי, לא בדקתי מספרית). רוב הפוסטים שאני נחשף אליהם מבטאים פחד בדרך כזו או אחרת – פחד מפני הקורונה, פחד מפני החיסונים, פחד מפני ביבי וחבר מרעיו, פחד מפני ביידן. כולם בטוחים שאנחנו חייבים להתעורר עכשיו ומיד מכל השקרים והרמאויות שאופפים אותנו, אחרי משהו רע יותר יקרה, והעולם אפילו יקרוס.

בימים האחרונים אני מרגיש שזה יותר מדי בשבילי. אני קורא פוסטים מבוהלים ומבהילים, ומזהה בכולם פחד. כמובן שלא רק פחד, אבל פחד זה הדבר העיקרי שאני מזהה, ואני מרגיש את האנרגיה של הפחד מציפה את הכל בעודי קורא. זה לא שאני בהכרח נבהל – חלק מהפוסטים מלאים בשטויות, כך שלפעמים קל לי להפריד בין הפחד של האנשים לבין הדעות המוצקות שהם כותבים, בטוחים שהם צודקים – אבל אני מרגיש את הפחד הזה נוכח.

לפעמים אני כמובן נבהל בעצמי. הלכתי לישון ככה אתמול, אחרי פוסט שקראתי, שהצליח לשכנע אותי שמשהו רע אולי יקרה. בגלל שאני מפחד אני מרגיש דחף לספר לכם מה קראתי, כדי שתהיו איתי בתוך החוויה הזו. אבל אני לא רוצה להדביק אתכם בפחד שלי, ומה שקראתי הוא לא באמת העניין כאן, אלא הפחד עצמו.

כך הפחד עובד – הוא מדבק. ממש כמו וירוס, ואולי יותר. אני לא רומז לכך שאנחנו לא צריכים לדבר על הפחדים שלנו אחד עם השני – שיחה היא אמצעי מעולה כדי לפוגג פחד, בהנחה והאדם שמקשיב למה שאני מספר לו לא נבלע יחד איתי בתוך הרגש הזה.

אני כן רוצה לומר שכאשר אנחנו מפחדים, אנחנו בטוחים שמשהו רע עומד לקרות, ממש רואים את זה קורה בעיני רוחנו, ומנסים לעשות משהו כדי להציל את עצמנו מפני זה. לפעמים הדרך בה אנשים בוחרים כדי להתמודד עם זה היא לכתוב על זה בפייסבוק.

לחזק מחדש את האמון ואת האמונה

כל זה גרם לי בימים האחרונים לרצות לסנן משמעותית את רשימת החברים שלי בפייסבוק. להפסיק להיות חבר של אנשים מסוימים או לפחות להפסיק לראות תכנים שלהם, כדי לא להיחשף עוד ועוד לפוסטים מבוהלים-מבהילים. אפילו עשיתי את זה: הפסקתי לעקוב אחרי אותו אדם שפרסם את הפוסט שהבהיל אותי. אני אולי אעשה את זה עם עוד אנשים, אבל אני גם רוצה לבדוק מה קורה בתוכי. כלומר, לפני שאני מזדרז לשנות את המציאות החיצונית כדי לשנות את החוויה שלי, אני רוצה ללמוד מהמציאות שלי על עולמי הפנימי. או לפחות בו זמנית.

אז חזרתי פנימה, אל מערך הכוחות בתוכי בין פחד לבין אמונה. אני לא מצפה מעצמי להפסיק לפחד (זה חלק מהאנושיות שלנו), אבל רציתי לחזק את האמונה שלי, שקצת התרופפה. אמונה באפשרות שיהיה טוב יותר, שכל מה שקורה הוא חלק מתהליך שיביא אותי בפרט ואת העולם בכלל למקום טוב יותר. לחזק גם את האמון שלי באותם תקשורים אופטימיים, שאת חלקם אני קורא ואחרים אני מתקשר בעצמי, שאומרים שכל זה הוא חלק הכרחי בריפוי העולם, שאנחנו נעים בכיוון טוב, גם אם זה קשה. הזכרתי לעצמי, ואני מזכיר גם לכם, שהביטחון שאנו מרגישים כשאנו מפחדים, הידיעה שמשהו רע עומד לקרות, אינה בהכרח נכונה. לרוב, כאשר אנחנו מפחדים, אנו לא רואים נכון את המציאות.

הזכרתי לעצמי את כל זה (ואני מזכיר זאת לעצמי גם כעת, בעזרת הכתיבה שלי על הנושא). ביקשתי עזרה מטוהר, שיזכירו לי שאני יותר חופשי ממה שהפחד אומר לי, שאני יכול ליצור תנועה ושינוי גם אם זה נראה לי בלתי אפשרי, ושהעולם הזה, למרות הכל, הולך קדימה ולא אחורה. נתתי לעצמי יד, כלומר לחלק המאמין בתוכי, כדי לחזק אותו, כדי להפוך אותו לדומיננטי יותר. אני לא מצפה מעצמי להפסיק לפחד, כאמור, אבל כאשר אני מחזיר את המיקוד שלי ללב, למרכז האמון והאמונה, מפלס הפחד קצת יורד, ומשהו בתוכי נרגע.