אני יודע את האמת וכולם טועים. כולנו עוברים את זה בשלב מסויים: בטוחים שגילינו את אמריקה ושכולם עיוורים וישנים. זה לא משנה איזו תפישה אנו בטוחים כי היא ה-אמת: הפחד הוא אשליה, לאכול חיות זה רצח, לא צריך כסף בחיים או שכל אחד צריך לטפל בעצמו. זה קורה לרוב בשלב מוקדם יחסית במסע, כשאנחנו לא בטוחים בעצמנו ומפחדים מהשינוי שאנו עוברים. נוח להפוך אחרים לטועים כדי לא להתמודד עם הספק שיש בתוכנו.
תפקידי הוא להראות לאנשים את האמת. מאחר ואני יודע את האמת, תפקידי הוא לשכנע אחרים. זה המיסיונר, התנהגות שנובעת מאותו הספק הבסיסי לגבי האמת שגילינו: כדי להיות בטוחים שלא טעינו, ושלא נישאר לבד אם נלך אחרי האמת שלנו, עלינו לדאוג שאנשים יהיו כמונו. חשוב לזכור כי האמת היחידה היא אהבה, ואין דרך אחת לחיות את החיים. הנאצים ניסו להנחיל אמת אחת, ותראו לאן זה הגיע.
אם אני יכול להשתנות אז כולם יכולים להשתנות. רק מי שצבר מספיק קילומטראז’ במסע הרוחני יודע עד כמה קשה זה להשתנות. הקושי הזה גדול שבעתיים כאשר מדובר באנשים שלא באמת רוצים שינוי בחיים שלהם. תפקידנו הוא להוות דוגמה לשינוי אפשרי, לא לדרוש מאחרים לעבור שינוי שאנו מתקשים לעבור בעצמנו.
אנשים אחרים צריכים לתת לי את מה שאני צריך. אני בעד שיתוף פעולה, לתת עזרה ולקבל עזרה, אבל אין זה תפקידו של אף אחד לפצות אותי על ילדות כואבת או על חוסרים כאלה ואחרים איתם אני מתמודד. האחריות שלי כלפי עצמי היא לבקש את מה שאני צריך ולמצוא מענה לאותו הצורך, אבל זה לא אומר שאותם אנשים אליהם אני פונה חייבים לתת לכך מענה. וזה נכון גם אם מדובר בהורים שלנו.
כדי שמערכת יחסים תשתנה שני הצדדים צריכים להשתנות. את המציאות שלי אני יוצר, במודע ושלא במודע. לכן, אם יש מלחמה בתחום מסוים זו האחריות המלאה שלי ליצור שינוי. גם כאשר מדובר במערכת יחסים עם היסטוריה של כאב, כאשר אני משתנה בתוכי, מערכת היחסים משתנה. השינוי העיקרי נובע מכך שאני מפסיק לצפות לבלתי אפשרי ואז מפסיק לבוא בטענות למה שקיים. רק לפעמים הצד השני משתנה במקביל אלי וזה נפלא, אבל זה לא הכרחי.
הכל בסדר והכל יהיה בסדר. “מנקודת המבט שלנו הכל בסדר, תמיד”, אמרו טוהר בתשובה לשאלה בנושא. “אבל זה שהכל בסדר לא אומר שטוב לך”. במילים אחרות, אל תצפו שיהיה בסדר, שכן אז אתם עשויים לטשטש בעיות ולהימנע מלקחת אחריות על השינוי הנחוץ. אם תסכימו לקחת אחריות, להכיר בבעיות ולטפל בהן, אז הסיכוי שיהיה בסדר גדל. אקספוננציאלית.
החיצוני לא משפיע עלי. אנו לא יכולים להיות אטומים למתרחש בעולם, ומה שקורה בו משפיע עלינו, גם אם אנו לא צופים בחדשות וממלמלים כל היום מנטרות. אפשר לברוח למערה בהימלאיה כדי להימנע מהשפעות, אבל שמעתי שזיהור האוויר והתחממות כדור הארץ הגיעו גם לשם; והקולות של ההורים שלנו ידברו בתוכנו גם על פסגת ההר. במקום להדוף השפעה, אפשר להכיר בה, ללמוד ממנה ולהשפיע בחזרה, במידת האפשר.
החיצוני משפיע עלי ולכן צריך לשים גבול. "זה לא שלי” הוא אחד המשפטים הנפוצים בעולם הרוח. ו”זה” יכול להיות כאב, מצוקה, צורך או טענה של מישהו אחר. אבל אם אני יוצר מציאות, איך זה יכול להיות שחלק מהמציאות היא אינה יצירה שלי? זה כמו להגיד שאלוהים טועה לפעמים. זה נכון שאין זה מאחריותי לפתור בעיות של אחרים ואני לא אשם בבעיות שלהם (למעט אותם מקרים שבהם אני כן אשם), אבל אם אני מזהה משהו באחר, אם אני מושפע מהאחר, זה רק בגלל שהאחר קיים בתוכי.
העולם לא מוכן לאנשים כמוני. התפישה המתנשאת הזו מחפה לרוב על רגשי נחיתות ותסכול מחוסר הצלחה ומימוש. בפועל, אם אני בעולם אז העולם מוכן. השאלה החשובה היא האם אני מוכן להביא את עצמי לעולם. אם אני לא מצליח להביא את עצמי לידי ביטוי ומימוש בעולם, התשובה לשאלה היא “עדיין לא”. אל תסיקו מהתשובה הזו שאין לכם סיכוי אם לא הצלחתם עד כה, בהחלט לא; אפשר וכדאי להמשיך בדרך. אבל אל תתעסקו במוכנות של העולם, אלא בזו שלכם – זה יקצר לכם את הדרך.
עלי להתאים את עצמי לעולם. לא, לא, ועוד פעם לא. עלי לבנות עולם שמתאים לי – עבודה, מקום מגורים, חברים, זוגיות, שמתאימים לי. הפחד אומר שעלינו להתפשר אחרת נישאר לבד. כאשר אנו מנסים להתאים את עצמנו לעולם אנו חיים בהישרדות רגשית, זוגית, כלכלית, פיזית ועוד. במילים אחרות, לבד. הלב מזכיר שאם נישאר נאמנים לעצמנו, החיים שלנו אולי ישתנו אבל יכול להיות מענה למה שאנו צריכים ורוצים. רק כאשר אנו בונים את העולם שמתאים לנו, אנו יכולים לחיות ברווחה ובשגשוג.
