בחיים המערביים המקובלים – כלומר בישראל – מלמדים אותנו להיות חזקים. זה נכון כמובן לגבינו, הגברים, שצריכים להוות סלע שעל בסיסו נבנית המציאות סביבנו. אבל גם נשים רבות סופגות את אותו החינוך ומנסות לחיות לפיו. לא להביע צורך, לא להביע כאב או פחד, לא לבקש עזרה. צריך להתמודד, להתגבר, להלחם אם צריך. להיכנע נחשב לאקט של חולשה ולא רק במלחמה.
אלא שהחיים דורשים מאיתנו פעמים רבות להיכנע למציאות שבאותו הרגע, באותו הזמן, אין בכוחנו לשנות. מול מציאות כזו אני עומד מאז אתמול, כאשר קיבלתי את ההודעה על פשיטת הרגל של מוטו תקשורת, המו”ל של 14 מגזינים ידועים בהם “חיים אחרים”, בו אני כותב כבר כמה וכמה שנים. 5,000 שקלים לערך שאמור הייתי לקבל עבור כתבות שהכנתי למגזין כנראה שלא אקבל לעולם, ואם לא יימצא קונה למגזין והוא ייסגר, איבדתי בנוסף חלק ממקור ההכנסה החודשי שלי. מפחיד, מטלטל, ובעיקר מציאות חזקה ממני שאין ביכולתי לשנות.
זו המציאות של רבים מאיתנו בזמן הזה, המכילה בתוכה שינויים חד משמעיים, מעוררי פחד, המרגישים כגדולים מאיתנו. אז מה עושים? נלחמים? מוותרים? מקבלים? נכנעים?
השיעור מגיע באיחור, כלומר בזמן
בדיוק בסוגיות הללו עסקה אילנה רוגל בשיעור השמיני בקורס מטאפיזיקה רגשית. השיעור עצמו היה כבר לפני מספר שבועות ואני, בגלל התקררות, לא הצלחתי להגיע אליו. כמו כל תלמיד בקורס יש לי במקרה כזה את האפשרות להשתתף באותו שיעור בקורס העתידי, וגם קיבלתי את ההקלטה של השיעור. מאחר ואני מחויב לכתוב על השיעורים ברצף, חיכיתי עד שיתפנה לי מספיק זמן כדי להאזין לשיעור. באופן מדויק כתמיד, הזמן שהתפנה חפף לתחילת הסאגה עם "חיים אחרים", ותוכן השיעור היה רלבנטי למה שעובר עליי כרגע.
השיעור עסק במערכת השלד, כולל הגידים, הסחוסים והשרירים השונים, במהות הרוחנית-רגשית שלהם, בשיעורים שאנו לומדים דרכם ובמשמעויות של המחלות השונות הנגרמות באותה המערכת. גמישות, כניעה, אלו שתי המילים שתפסו אותי מכל מה שנאמר בשלוש השעות של השיעור.
להרגיש חוסר אמונה – ולהאמין
ישנו גבול דק בין כניעה לוויתור, גבול שהרבה מהמסע הרוחני שלי מוקדש ללמידה שלו. השיעור השמיני בקורס, יחד עם השיעור שנקרא "חיים אחרים", מלמד אותי בדיוק את זה.
עליי להכנע למציאות; כלומר, לקבל את עצם קיומה, את הרגשות שהיא מעלה בתוכי, את השינויים שהיא מביאה לחיי, שינויים שאם הדברים היו תלויים בי, בחלק האנושי שלי, הם לא היו מתרחשים לעולם. אלא שהכניעה למציאות אומרת כניעה לרגשות של פחד, ייאוש וחוסר אמונה, היכולים להביא אותי לכדי ויתור פנימי.
חשוב לתת מקום לרגשות העולים בתוך שינויים כאלה, לתת להם להיות, אך גם לזכור כי הם אינם מציגים את כל המציאות.
האתגר העיקרי הוא לזכור כי יש חוכמה מאחורי כל שינוי, כואב וקשה ככל שהוא. לזכור שכל שינוי מביא איתו מוצא חיובי עבורי, גם אם הדרך קשה, גם אם הכיוון אינו מה שחשבתי שיהיה נכון וטוב עבורי. זהו אתגר משום שהשינוי מעלה פחד הרואה עתיד של מחסור, שרואה רק סוף ואינו זוכר כי שינויים בעבר הביאו איתם גם התחלות חדשות. היכולת לחזור אל האמת הזו בתוכי היא מה שמחזיקה את השלד הפיזי יציב כמו גם אותי, בתוך מציאות המלמדת אותי כרגע – בין השאר – שיעור משמעותי בגמישות.
מתנות שבחוסר כלכלי
יש הרבה מתנות במציאות, גם אם היא קשה ולא רצויה. אני מסתכל על ההתמודדויות הכספיות שלי בחודשים האחרונים: על המינוס בבנק אליו חזרתי אחרי יותר מעשור של שקט בתחום הזה; על הצמצום ההולך וגובר של העבודה העיתונאית, על ההתרחבות האיטית (יחסית לצמצום) של העבודה שלי עם אנשים. כל זה מלמד אותי צניעות, משנה לטובה את היחסים הזוגיים שלי, ובעיקר, דוחף אותי קדימה לכיוונים חדשים.
כבר כשהרגשתי את הכיוון אליו נושבת הרוח העיתונאית בארצנו, הבנתי שהגיע הזמן לעשות שינוי. התחלתי להנחות סדנאות חדשות מתוך הבנה כי המציאות דוחפת אותי לממש רצונות ששמרתי על אש קטנה לאורך הרבה שנים. המציאות החדשה עם המגזין מבהירה לי שעליי להמשיך באותו הכיוון.
כאשר המציאות המוכרת והישנה מראה סימנים של סיום, אין לי ברירה אלא להכנע לה. מתוך הכניעה יכול להווצר החיבור אל החלומות העמוקים שעליי להגשים, השלב הבא במסע שלי. עליי להכנע לשינוי אך לא להסיק ממנו כי הכל גמור (למרות שזה מה שהפחד צועק בפנים). להיפך: אם דלת נסגרת עליי לזהות את הדלת שנפתחת, ואם היא לא נפתחת מעצמה, לעשות זאת בעצמי.
