אני יודע כי רגשי אשמה מביאים למציאות שלנו עונשים מסוגים שונים, כחלק מהאופן שבו רגשות אלה משפיעים עלינו. זה יוצר מעין שחרור רגשי שאנו זקוקים לו.
אבל מדוע זה פועל כך, בעצם? זו שאלה שמדי פעם ניקרה במוחי אבל מעולם לא התעכבתי כדי לברר.
בימים האחרונים, בתקשור יום הולדת שהכנתי, קיבלתי תשובה לשאלה הזו. הנה:
"זה מה שאשמה עושה: היא מדביקה את האדם לתודעה אליה הוא נולד, שאיתה הוא גדל. היא משאירה אותו קרוב במידת מה למה שהוא מכיר ויודע, כך שהשינוי שהאדם יוצר בחייו לא יהיה כל כך גדול, עד שהוא ינתק קשרים רגשיים ואנרגטיים הכובלים וקושרים אותו לאותה סביבה אנושית וסביבה אנרגטית שאליה הוא גדל.
"לעיתים האשמה ממשיכה לפעול כך גם אם אותם אנשים כבר אינם בגוף פיזי, שכן הפרידה היא תמיד רגשית ואנרגטית, לא פיזית. כך שהשחרור מהאשמה יכול להיות מהלך שעל האדם לעשות, אט אט, במהלך כל החיים שלו.
"האשמה היא עניין מורכב והפרידה ממנה היא חשובה, משום שאשמה לעולם מביאה איתה את הציפייה לעונש. חשוב להבין מדוע זה כך: כל רגש יוצא תנועה מסוימת אשר גורמת לסופו של אותו רגש ולהתמרה. אך אשמה היא איננה רגש היוצר תנועה, כי אם דבק המדביק אדם למקומו התודעתי. כדי ליצור את התנועה ולהביא להתמרה, מגיע עונש – באופן הזה האדם משתחרר מהכבלים של האשמה, עובר התמרה מסוימת ומגיע לרגיעה. אך כאשר זה אינו נעשה מתוך מודעות ובדרך החיים הרגילים, הסיכוי ליצור שחרור מלא מאותה אשמה הוא קטן, ולכן אנשים ממחזרים את האשמה וממשיכים בעונשים".
