מתישהו בחודש מרץ האחרון, בשיחה שהיתה לי ורדה, המורה שלי, היא שאלה אותי "אולי תבוא איתנו לגלסטנברי?". איתנו – איתה ועם סילביה, חברה משותפת. הן תכננו נסיעה ללונדון וגלסטנברי במהלך אפריל, אחרי שכבר היו במקום מספר שנים קודם לכן.
בהתחלה היססתי. היה לי רעיון להצטרף לסדנה של לי קרול וקריון, שהתרחשה באותם התאריכים במצרים, מקום שלא הייתי בטוח אם יש לי את האומץ לנסוע אליו. גלסטנברי נשמעה לי כמו מקום מעניין להגיע אליו, אז אמרתי לה שאני אחשוב על זה.
יומיים אחר כך, בשעה ערב מאוחרת, בעודי משוטט במרחבי הפייסבוק, קפץ אל מול עיניי פוסט שכתבה מישהי שאני חבר שלה בפייסבוק, אבל לא ממש מכיר אותה. היא בדיוק היתה שם, בגלסטנברי, והעלתה פוסט מלא התלהבות מהמקום, עם כמה תמונות כמובן. כשעברתי על התמונות התמלאתי צמרמורת: זיהיתי את הנוף ואת המקום, והיתה לי ידיעה עמוקה וברורה שכבר חייתי שם, באזור ההוא, בגלגול אחר. וכן, אני רוצה לנסוע לשם. מצרים תחכה.
כשהגענו השעה כבר היתה אחרי 17:00, והחנויות היו סגורות ברובן. אבל את המראה של הרחוב הראשי בעיירה (שגרים בה כ-9,000 איש בסך הכל) אני לא אשכח. המבנים, חלונות הראווה, האווירה עצמה – הכל היה שונה מכל מה שהכרתי בטיולים הרבים שלי באירופה. אווירה יותר נינוחה, מזמינה, רגשית-מיסטית. זה מקום לקניות וסידורים כמו בכל עיירה ועיר אחרת, אבל כשעיקר החנויות עוסקות בקריסטלים, קלפי טארוט, מיסטיקה וכישוף, האווירה במקום שונה מכל מה שאנו מכירים.
רק כאשר חזרתי ארצה, במבט לאחור, הבנתי כי בכל הימים שהייתי שם, הייתי ב-Zone אחר. כאילו עברתי למימד קצת שונה מהרגיל. עדיין כדור הארץ, לשמחתי במדינה דוברת אנגלית, אבל במימד אחר לחלוטין.
הכל היה מתחת למים
בסך הכל הייתי בגלסטנברי תשעה ימים. בארבעה ימים שכרנו רכב כדי לטייל באנגליה ולהגיע למקומות אחרים, ובשאר הזמן טיילנו בגלסטנברי.
עליתי לגבעת התור, שער הכניסה לממלכת הפיות ואבלון המיסטית של ימי המלך ארתור ומרלין הקוסם, תקופה בה כל האזור הסובב את הגבעה היה מתחת למים.
נכנסו למעיין הלבן, מעיין עם מים מרפאים שנובע ממרגלות התור ועובר דרך קלציט; וביקרנו במעיין האדום, ה-Chalice well, הנמצא קרוב מאוד למעיין הלבן. מעיין מרפא זה עובר דרך מרבצי ברזל, ויש אגדות האומרות כי בעומק האדמה נמצא הגביע הקדוש. המיוחד במעיין זה הוא הגן המרהיב שבנו סביבו, כמו גם העובדה כי אפשר לשתות את המים.
הלכנו לבקר את גוג ומגוג, שני עצים ענקיים שגילם יותר מ-2,000 שנים, וגם את הגבעה בה – לפי האגדות – יוסף הרמתי (מתלמידיו של ישו) תקע באדמה את המטה שלו, שצמח והפך לעץ. והיינו ב-Abbey, שרידי כנסייה גדולה שבה טוענים כי היו קבורים המלך ארתור והמלכה גוויניבר.
בין לבין חקרנו לעומק את חנויות יד השניה הרבות שיש בעיירה, כמו גם את חנויות הקריסטלים והמיסטיקה. אני חוויתי כמה מהמאפים המעולים שמוכרים במאפייה המקומית ומימשתי עוד כמה פנטזיות קולינריות-צרכניות בסופרמרקט.
שיחותיי עם מרלין
מעל הכל, ויחד עם הכל, היו השיחות הרבות עם מרלין הקוסם. השיחות הללו התחילו בכלל בתל אביב, כמה ימים לפני הנסיעה. יצאתי מטיפול הילינג אצל שרון גל, ובעודי הולך בשדרות רוטשילד בתל אביב היה לי חיזיון ספונטני: ראיתי את גבעת התור כאילו אני נמצא עליה, ואת דמותו של מרלין מרחפת באוויר הפתוח אל מולי. הוא פתח את שתי ידיו, אמר "אני מחכה לך", והתפוגג באוויר.
ביום השני שלי בגלסטנברי עליתי לתור, מבלי להבין שאני עולה במסלול המאתגר יותר. זה היה יום חם ואני לא הייתי ערוך למזג האוויר הזה מבחינת הבגדים שלי. הגעתי למעלה מיוזע ומתנשף. אחרי שהתאוששתי, התיישבתי על הדשא, נכנסתי למדיטציה, ופניתי למרלין.
"כן, כן, כן", כך הוא ענה לי, והשיחה התחילה. ואז עוד אחת ועוד אחת. הוא סיפר לי על התקופה בה חייתי כאן, על הקשר שהיה בינו לביני, על הכעס שהיה לי על מי שהוא היה אז ועל מה שהוא ניסה לעשות, על המרחק שזה יצר בינינו, ועל החיבור מחדש, שהחל מתישהו בעבר ומגיע לשיאו בתקופה זו.
בכל הימים ההם נעתי בין להיות כאן, במימד הזה, לבין השיחות עם מרלין והחזיונות שהיו לי, תמונות שצפו ועלו מאותו גלגול חיים. רק כשחזרתי ארצה, כפי שכתבתי קודם לכן, הבנתי שכל הנסיעה הזו כמו היתה כולה במימד אחר, דומה אך שונה לזה בו אנו חיים.
אומרים שהשהות בגלסטנברי עצמה יכולה לעורר את התודעה של אנשים. אני יכול להבין מדוע אנשים אומרים זאת; זה בהחלט מקום מיוחד. וכאשר מוסיפים לזה טיולים פיזיים ותודעתיים למימדים אחרים, זו חוויה משנת חיים.
