10 ימים בלי גלוטן. 3.5 ימים בלי סוכר לבן.
כפי שאני כבר מכיר, הרגשות צפים ועולים וגואים כשאני לא משתמש בחומרים הללו כדי לעכב אותם, למוסס אותם.
הגוף מרגיש טוב יותר, הרגשות משוחררים יותר, ובכל זאת אני חלק ממני מתקרבן על השינוי הזה, שאני צריך ובוחר לעשות.
אז נכנסתי השבוע פנימה; עצמתי עיניים וביקשתי לראות את החלק בתוכי שרוצה לאכול את הדברים הללו, ששאר החלקים לא כל כך אוהבים.
מהר מאוד ראיתי: כיסא עצום ממדים, גדול במיוחד, עליו יושב מישהו, קטן מאוד מאוד מאוד.
והוא מראה לי את החלל שבו אנו נמצאים – עצום גם הוא בגודלו, אולם שהוא יותר כמו אצטדיון. "אני אוכל כדי לגדול", הוא מסביר לי. "אני קטן מדי".
מאז אני הולך עם זה, בוחן את עצמי, מה זה אומר להרגיש קטן.
קטן פיזית אני לא, לא הייתי גם כשהייתי מאוד רזה. כשהייתי קטן, בגן הילדים, הייתי הכי גבוה. בבר מצווה שלי הגעתי לגובה 1.82 מ'; שנתיים לאחר מכן התייצבתי על גובה 1.93 מ'. בעזרת שיעורי אלכסנדר שאני מתרגל בשנים האחרונות, אני מקווה לשמור על הגובה הזה ככל האפשר 🙂
ובכל זאת, חלק ממני מרגיש קטן.
מאז אני שם לב: קטן זה התחושה שאומרת 'אני לא מספיק טוב, אין לי מה לתת'. שמתי לב לזה בתקשור פרטי שעשיתי שלשום, ובסדנה עם טוהר שהיתה אתמול. אני מתקשר, טוהר מדברים, ובתוכי נוכחת במלוא העוצמה התחושה האומרת "אני לא מספיק טוב, זה לא נכון, זה לא מדויק". ה"לא מספיק טוב", זה ה"קטן" שיש בתוכי.
אז אני בתוך זה. גם במהלך התקשור וגם כשזה עולה מדי פעם. נותן לרגשות להיות. מוכן לצלול אל תוכם, גם אם זה מפחיד אותי.
לזה משמש הגלוטן והסוכר: ליצור אדמה שתעזור לי לא ליפול אל תוך הרגשות שמאיימים עלי. לשמור על תחושה חיובית כשאני מרגיש להפך, גם אם ההשפעה של החומרים הללו אינה חיובית כלל וכלל. אני רואה בעיני רוחי את הגלוטן כמו לבנים ואת הסוכר כמו דבק, משמשים יחד ליצירת חומה שתגן עלי מפני מה שמאיים עלי.
אני בוחר למוסס את החומה, מוכן ליפול את תוך הבור השחור, להרגיש קטן. כי זה הריפוי. כואב ככל שזה עכשיו, החופש יגיע בעקבותיו.
